מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)מאז מהפך 1977, מתהלך השמאל הישראלי בתחושה כי גנבו לו את המדינה, תחושה המגיעה לשיאה בימים אלה.
את ההתרפקות הנוסטלגית הזו על ימיה היפים של הארץ שהיו ואינם, אני מזהה בעיקר אצל בני דורי, וביטוי לה ניתן בשירו של אהוד מנור "אין לי ארץ אחרת": "לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר להזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה עד שתפקח את עיניה".
וגם בשירו של אריק איינשטיין: "אוי, ארצי, מולדתי, את הולכת פייפן. שברת לי את הלב לחתיכות קטנות. היה לנו חלום, ועכשיו הוא איננו. אני כל כך עצוב, בא לי לבכות".
בהתרפקות על גן העדן החילוני האבוד, על הימים בהם הנהיגו את המדינה יפי הבלורית והתואר, זאת לעומת הימים הללו בהם התחלפו אדוני הארץ באדונים אחרים חובשי כיפה סרוגה, משקרת האינטליגנציה החילונית, ובעיקר לעצמה.
החלום על גן עדן חילוני אשכנזי שהיה כאן, נטול ציונות דתית, נטול עדות המזרח ונטול יהדות חרדית, מצביע בעיקר על אי הבנה בסיסית של מהות הציונות. הציונות ביקשה לגאול את העם היהודי ממצוקת הגלות, את העם היהודי כמות שהוא, ולא להקים כאן מקלט לאצולה חדשה, לפי הבנתה, מפני העם היהודי. הקמת מדינה מודרנית, דמוקרטית ומתקדמת – כן, אבל "כור היתוך" על פי חלומו של בן-גוריון – לא.
תחושת האינטליגנציה הישראלית כי היא זו הנושאת בקרבה את ערכיה של האליטה החילונית שהובילה את התנועה הציונית, של התנועות החלוציות ושל דור בארץ, נשענת על הנחות מוטעות. ערכי הליברליזם של קבוצות אלה אמנם נישאו על ידן, אבל יחד עם ערכים מיוחדים של הציונות, הנטועה עמוק בגן היהדות, וכשהיה מתח בין ערכים ציוניים לבין ערכים ליברליים, גברה ידם של ערכי הציונות. התנועות החלוציות נשאו עימן גם ערכים סוציאליסטיים, וכשהיה מתח בין ערכי הסוציאליזם לבין ערכי הציונות גברה ידה של הציונות.
וחשוב מכל: האליטות הללו היו אליטות מגויסות, והן "נשאו את עמן עלי שכם". האינטליגנציה החילונית החדשה דבקה יותר ויותר בתרבות המערב, שערכים כמו לאומיות ממנה והלאה, ולפיכך באופן טבעי ערכיה עומדים בסתירה לערכי הציונות הנשענים על הלאומיות היהודית.
האליטה הציונית עד להקמת המדינה הייתה ההתיישבות העובדת, אבל במקביל לה עלתה וצמחה העיר העברית הראשונה, תל אביב. עם הקמת המדינה הלכה וגברה השפעתו של היישוב העירוני, יישוב שלא היו לו כל יומרות לתיקון עולם, יישוב שנמשך בטבעיות אל תרבות המערב. ועם עלייתה של תל אביב קרס הסוציאליזם, ואף ערכי ציונות מכוננים הושלכו החוצה מרכבת הציונות הדוהרת אל המערב.
האמונה בצדקת הדרך נחלשה, ואיתה ההזדהות עם המאבק הלאומי, הזהות היהודית התרופפה. ערכים אזרחיים החליפו את הערכים הלאומיים.
תחושת הציבור החילוני כי גנבו לו את המדינה מגלמת בתוכה תחושת עליונות, גזענות עמוקה, אי הכרה בזכותו וביכולתו של הציבור הדתי לשאת בהנהגת המדינה, ותפיסה אנטי דמוקרטית בעליל. אחד הביטויים לתפיסה זו היא סערת הנפש הפוקדת את האליטה החילונית בכל עת שאיש חובש כיפה סרוגה מתמנה לאחת המשרות הבכירות במדינה.
וככל שמתחזקת תחושת השמאל כי גנבו לו את המדינה, כך הולכת ונחלשת דבקותו בערכי הדמוקרטיה. רוממות הדמוקרטיה אמנם בפיה של האינטליגנציה החילונית, אבל מסתבר שככל שמתחזק מעמדו של הימין הישראלי, ככל שמתחזק מעמדן של קואליציות המורכבות מימין, דתיים ומסורתיים כך מתקשה השמאל להשלים עם ההכרעות הדמוקרטיות. אנשים משמאל מרשים לעצמם לחתור תחת החלטות של מוסדות המדינה מתוך תחושה שהם באים להציל את המדינה מידי ראשיה.
על תוצאותיה המרות של התרחקות מתוכנה העמוק של הציונות לטובת ערכי המערב, ניבא בדיוק מופלא הרב קוק: "עלול וקרוב מאוד הדבר שהבנים של אותם האבות שהם מתפארים הרבה בלאומיות כזאת שאין עמה כי אם שמה הריק בלבד, אותם הבנים צעד אחד יצעדו, צעד יותר קרוב אל העולם הגדול והרחב …חוששני שלא ימצאו עצמם בנים כאלה הלאה הלאה מגבול ישראל, מתיירא אני שלא יעזבו את העדר בבוז וגועל נפש, ואולי עוד יסקלו באבנים ויעפרו בעפר על אותה הלאומיות הזרה לרוחם, אותה הלאומיות, שאינה מרוכסת עם רגשותיהם הפנימיים בשום רגש עמוק ומתמיד, ואיננה קבועה בדרך חייהם בשום לימוד חינוך ומעשה…
"הוי, עטי תיפול מידי, בהעבירי נגד עיני מה יוכל להיות תולדות של מצב מר ונמהר כזה, חלילה. לחרפת עולם וקלסה נוכל להיות בעמים. באופן כזה לא יוכל להיות שלום בעצמותינו מבית בשום אופן. כל אח מרעהו יישמר, והשנאה שנאת אחים הקשה, תהפך חלילה לנחל אש בוערה… ".
