ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת תרומה פותחת במהלך שאין בו כפייה, אלא הזמנה: "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה… מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". המשכן – הפרויקט הלאומי הראשון של עם ישראל – לא נבנה ממיסים ולא מצווים אדמיניסטרטיביים, אלא מתנועה פנימית של לב. כל אחד תרם כפי יכולתו: זהב, כסף, נחושת, בדים, עורות, עצים. מן הריבוי הזה צמח מרחב אחד שבו, "ושכנתי בתוכם".
זו אינה רק הוראה דתית עתיקה, זהו מודל חברתי עמוק: חברה אינה נבנית מכפייה, אלא משותפות. לא מאחידות, אלא מהכרה בערכו של כל יחיד ובאחריותו לקולקטיב. בעידן שבו השיח הציבורי רווי תלונות, דרישות והאשמות, פרשת תרומה מציעה נקודת מוצא אחרת: מה אני מביא לשולחן? התרומה אינה תגובה לכישלון, אלא יוזמה חיובית. אין כאן שיח של "מגיע לי", אלא של "יש לי מה לתת".
בשנים האחרונות יותר ויותר הורים עסוקים מביאים אופר עם לינה. ההחלטה מובנת: עומס עבודה, עייפות מצטברת, הרצון להצליח מקצועית ולשמור על חיי משפחה. אך יש כאן שאלה עמוקה יותר: מי בונה את "המשכן" הביתי?
אופר עם לינה איננו עוד נותן שירות. הוא דמות נוכחת, לעיתים יותר מההורים עצמם. כאשר הבית מתפקד כיחידת ניהול יעילה, אך חסר בו מרכז רגשי ברור – נוצר בלבול. משכן אינו מלון שבו מתחלפים דיירים; הוא מרחב שיש לו אחריות, כיוון וזהות. אין מדובר בשיפוט אלא במודעות: עזרה חיצונית יכולה לתמוך, אך אינה מחליפה אחריות הורית. המשכן המשפחתי נבנה מתרומה – של זמן, של נוכחות, של קשב – לא רק מכסף.
תופעה נוספת המתרחשת לאחרונה לא מעט היא התחזקות דתית של אחד מבני הזוג, בעוד האחר נשאר באורח חיים שונה. זהו תהליך אישי משמעותי, אך הוא משנה את שפת הבית: לבוש, זמני שגרה, חוקים. לעיתים נוצרים "שני בתים בתוך בית אחד".
פרשת תרומה אינה דורשת אחידות. היא מציגה ריבוי חומרים, צבעים וסגנונות. אך כולם מכוונים למטרה אחת. כאשר הכיוון משותף – השונות מעשירה. כאשר הכיוון מתנגש – המבנה נסדק. ילדים חווים קודם כול את האווירה. קונפליקט בין ההורים מחלחל גם אם אינו מדובר. האחריות הבוגרת היא לאפשר שונות מתוך כבוד, ולא להפוך אותה לשדה קרב. המשכן נבנה משותפות, לא מניצחון של צד אחד.
המשכן נבנה "לכבוד ולתפארת". הכבוד איננו מותרות; הוא יסוד. בשיח הציבורי האחרון בשיח הציבורי האחרון צפה אמירה קשה של השחקנית יעל פוליאקוב כלפי נשים שמנות – אמירה שמשלבת זלזול, הכללה ואלימות מילולית בוטה. לא אצטט כאן שוב את המילים, כי עצם השמעתן כבר פוגעת. שיח שמבזה גוף – כל גוף – הוא שיח שמצמצם את האדם למה שנראה לעין, ומתעלם מסיפור חיים, מרגישות, ממאבקים ומכוחות.
שיח שמצמצם אדם למראהו פוגע לא רק בפרט, אלא במרקם החברתי. כאשר הגוף הופך לזירת קרב – החברה כולה נפגעת. תרומה אמיתית לחברה מתחילה בכבוד בסיסי לאחר. לא בהשטחה, לא בהכללה, לא בהשפלה. משכן אינו יכול להיבנות מלשון פוגענית. הוא דורש לשון נקייה ומבט רחב.
פרשת תרומה עוסקת במרחב מוחשי – קרשים, יריעות, זהב – אך תכליתה רוחנית: "ושכנתי בתוכם". השכינה אינה שורה רק בין קירות; היא שורה במרחב של משמעות. חברה שמבקשת חוסן חייבת להשקיע בשורשיה – בזיכרון, בזהות, בהמשכיות. הבית, מוסדות החינוך, הקהילה – הם המרחבים שבהם נבנה המשכן המודרני. לא ממתכת וזהב, אלא מערכים. אם שם אין יציבות, כבוד ושייכות – אין פלא שהמרחב הציבורי מתערער.
תרומה אינה רק נדבה כספית; היא תרבות אזרחית. היא מוכנות לשאת בעול, להקשיב לדעה אחרת, לוותר כשצריך. היא היכולת לומר: איני מסכים – אך איני מבטל את ערכך. במציאות שבה השיח מתלהם והקצוות מתחדדים, פרשת תרומה מציבה אלטרנטיבה: ריבוי שאינו מתפרק. זהב לצד נחושת. עשיר לצד פשוט. דתי לצד חילוני. כל אחד מביא את חלקו – ובלבד שיש יעד משותף.
המשכן המקראי היה זמני, נייד. הוא ליווה את העם במדבר. גם החברה הישראלית חיה במציאות ניידת, משתנה, מאוימת לעיתים. השאלה איננה רק מה קורה סביבנו, אלא איזה מבנה פנימי אנו בונים בתוכנו. אם המשכן שלנו מבוסס על תחרות מתמדת, על זלזול הדדי ועל בריחה מאחריות -הוא יקרוס. אם הוא מבוסס על נדיבות, כבוד ושותפות – הוא יעמוד גם ברוחות קשות.
פרשת תרומה אינה רק זיכרון היסטורי. היא מבחן מתמשך: האם אנו חברה של לב נדיב או של חשבונות קטנים? האם אנו בונים מרחב משותף או מתבצרים כל אחד באוהלו? המשכן לא ירד מהשמיים מוכן. הוא נבנה בידיים אנושיות. כך גם החברה. "ויקחו לי תרומה" – לא רק אז, במדבר. גם היום.
