המדריך למנהיג המתקדם

פרשת תצווה ידועה בכך שמשה רבנו אינו מוזכר בה. אין זה עניין סגנוני או מקרי: משה לא רק שאינו נזכר בה בשמו, אלא הוא אינו עומד במוקד שלה. היא מתמקדת באחיו אהרון ובתפקיד שהוא נועד למלא ולגלם – תפקיד הכהן הגדול.

רבים הם הניסיונות להסביר מדוע נמסר התפקיד לאהרון ולא למשה. ההשערה המתבקשת מכולן היא שזה היה עונש למשה על כך שבתחילת הדרך סירב פעם אחת יותר מדי לבקשותיו של ה' שהוא ינהיג את בני ישראל.

"וַיֹּאמֶר [משה], בִּי אֲ-דֹנָי, שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר, הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי? יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים" (שמות ד, יג-טז).

אך יש במסירת התפקיד לאהרון מסר עקרוני יותר: עיקרון הפרדת הרשויות, השולל ריכוז של כל פונקציות ההנהגה אצל אדם אחד או מוסד אחד. כל סמכות שבידי אדם צריכה איזונים ובלמים, פן תפשה בה השחיתות. במיוחד מסוכן הערבוב בין מנהיגות פוליטית ומנהיגות דתית, "כתר מלכות" ו"כתר כהונה" בלשון חז"ל. משה החזיק בשני כתרים: המנהיגות הפוליטית והמנהיגות הנבואית; אהרון קיבל את כתר הכהונה. חלוקה זו אפשרה להם לאזן, ובמידת הצורך לבלום, איש את אחיו.

זוהי התיאוריה. מעניין אולי יותר לראות איך היא מתקיימת במישור היחסים הבין-אישיים – במקרה שלנו היחסים בין שני אחים, משה ואהרין. התורה ממעטת לספר על הדינמיקה המשפחתית הזאת, אבל מספקת כמה רמזים מרתקים.

נתבונן תחילה בפסוקים שאך זה ראינו, מתחילת ספר שמות, עת אמר ה' למשה שאהרון כבר יוצא לקראתו, "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". מילים אלו נראות פשוטות, אך לאמיתו של דבר הן רחוקות מכך.

משה היה אחיו הצעיר של אהרון; קטן ממנו בשלוש שנים. לא היינו מתפלאים לוּ קינא אהרון באחיו הצעיר שהתמנה להנהגה והשאיר אותו, הבכור, מאחור – מה עוד שמשה לא גדל בקרב בני עמו ולא חי בקרבם. בצעירותו גדל כנסיך מאומץ בארמון מלך מצרים, ואחר כך מצא מקלט אצל יתרו והמדיינים ושם הקים את משפחתו. יחסית לאהרון, משה היה צעיר וחוצניק.

ובכל זאת: "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". יכולתו של אהרון לשמוח בעלייתו של אחיו לגדולה מפליאה במיוחד על רקע תולדות יחסי האחים המוכרים לנו עד כה בתורה. עד כה קיבלנו סדרה של וריאציות על נושא יריבות האחים: קין והבל, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואֶחיו. "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד", אומר משורר תהילים (קלג, א). בקוראנו את ספר בראשית אנו מוסיפים במנוד ראש: מה טוב – ומה נדיר!

עכשיו מגיע הניסיון השני. הפעם לא אהרון נדרש לעמוד במבחן, אלא משה. הוא מצטווה ליצור צורה חדשה של מנהיגות, שהוא עצמו לא יוכל לאחוז בה, הלוא היא הכהונה; והאיש שהוא נדרש לכבד בתפקיד הוא אחיו הגדול. היעשה זאת באותה נדיבות רוח שאחיו הפגין כלפיו?

התורה מדגישה את רצונו של ה' שדווקא משה ייתן את הכבוד הזה לאחיו. שלוש פעמים בתחילת פרשתנו מופיעה המילה "ואתה", המכוונת אל משה: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד בְּאֹהֶל מוֹעֵד. מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו…" (שמות כז, כ-כא);

"וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי – אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כח, א-ב); "וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי" (שמות כח, ג).

משה צריך להראות לבני ישראל, ולאהרון בתוכם, שיש לו הענווה, ה"צמצום", הכוח להצטנע, הדרושים לשם פינוי מקום לאדם נוסף שיחלוק עימו את הנהגת העם. אדם שנקודות החוזק שלו אינן אלו של משה, שתפקידו יהיה שונה, אדם שאולי יהיה פופולרי יותר ממשה, קרוב ממנו אצל הבריות – ואהרון, אכן, התגלה ככזה.

מעטים המנהיגים המסוגלים לחלוק בנדיבות כזאת את אורות הבמה. ההיסטוריונית דוריס קֵרְנְס גוּדווין פרסמה ב-2005 ספר רב השפעה על אברהם לינקולן, שכותרתו "צוות של יריבים". היא מספרת בו כיצד מינה לינקולן לשרים שלושה אנשים שהיו ממתנגדיו במרוץ לראשות המפלגה הרפובליקנית. ויליאם הנרי סיוארד, שהיה המועמד המוביל במרוץ ההוא, אמר על לינקולן לאחר זמן: "רוחב הלב שלו כמעט על-אנושי… הנשיא הוא הטוב שבכולנו".

דרוש אופי מיוחד במינו כדי לפנות מקום למי שאפשר לראותו כיריב. בתחילת הדרך, אהרון הפגין אופי כזה ביחסו אל משה. עכשיו משה נקרא להפגינו כלפי אהרון. מנהיגות אמיתית כרוכה בענווה ובנדיבות. משה הראה זאת בפרשה שאינה מציינת את שמו.