קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)הוא עומד בבית הכנסת. צעיף צמר דק כרוך סביב צוואר שכבר ראה מדבר. הוא מהדק את האצבעות סביב מגילת הקלף, כאילו היא מקל נדודים.
הוא יצא ממצרים ברגליו, חצה ים, נשם אבק, רץ בלי להביט לאחור. יש לילות שהוא עוד שומע את פרסות סוסי פרעה, מרגיש את המים שנעמדו כמו נד, עוד רגע סוגרים עליו.
ברפידים הוא כבר היה עייף. הגוף נשא אותו, הנפש נשארה מאחור. ואז בא עמלק. מאחור, מהשוליים. מהמקום שבו הולכים אלה שהם צעד אחד אחרי כולם. הוא התאבן והרגיש לראשונה שהעייפות מסוכנת יותר מן החרב.
המגילה מתקדמת. הילדים מחכים לאקשן, שיזכירו את האגגי. ברגע שהוא נשמע, בית הכנסת מתפוצץ מקפצונים ונפצים. ריח אבק שריפה, עשן ומחנק. הרצפה רועדת, לא מרקיעות רגליים לקריאת המן. הוא קופא.
העיניים כבר לא בבית הכנסת. הן במדבר. צעקות, אבק, אנשים רצים. היד שלו מחפשת מגן, מחפשת משהו להיאחז בו. הלב דופק בקצב של אז.
מישהו צוחק לידו. עוד נפץ מתפוצץ. הוא מתכופף אינסטינקטיבית, כאילו מישהו שוב תפס את הנחשלים. הוא מרים את הראש לאט. סביבו תחפושות, מסכות, רעש של חג. והמילה "זכור" ממשיכה להדהד בו כפקודה צבאית. מילה קצרה שננעצת בגוף. עוד נפץ מתפוצץ. הוא מתכופף אינסטינקטיבית, כאילו מישהו שוב תפס את הנחשלים.
בשורה מאחוריו מישהו לוחש לחברו על איראן: מתי תהיה תקיפה, על האיומים, על חמינאי שמצהיר בגלוי שניעלם מהעולם. הוא לא צריך לשמוע את כל המשפט; הוא מכיר את הטון של מי שמחכה שתתעייף.
עוד פעם נפץ. הוא לא יוצא מבית הכנסת. נשאר לעמוד עד הסוף. כשמגיעים שוב להמן, הוא אוטם את האוזניים, לא לשמוע כלל את הצליל, ובצעיף מכסה את הנחיריים, לא להריח את אבק השריפה. הפה שלו מתמלא בטעם מתכתי, והעיניים שלו רואות את העמלקי, והידיים שלו מנסות לאחוז, למשש את השולחן, להישען עליו, לנסות לעמוד זקוף יותר, כאילו משהו תומך בו מאחור.
מישהו קולט, מהסה את הילדים, פותח חלון, מפזר את העשן. לפעמים הזיכרון הוא חיסרון.
הקריאה נגמרת, הילדים אוספים תרמילים ריקים של קפצונים מהרצפה. הוא מביט בהם רגע ארוך. אחר כך מנער את האבק ממעילו, כמו אז במדבר, צעד קטן קדימה בתוך ההמון. הוא לא נשאר מאחור. "זכור", הוא לוחש לעצמו, העיקר לא להישאר מאחור.
