ד"ר פנינה נויבירטבמהלך איסוף התרומות למשכן מתעוררת תופעה משונה. בני ישראל רוצים לתרום יותר מידי למשכן, וכך מתאר זאת הכתוב: "וַיָּבֹאוּ כָּל הַחֲכָמִים הָעֹשִׂים אֵת כָּל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶש … וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה לֵּאמֹר מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָהּ". (שמות ל"ו, ד').
משה רבינו מצווה מיד כי תיפסק התרומה, והעם נשמע לו, ועוצר את שפע הנדבות: "וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא" (שם, ו').
טענת משה והחכמים מעוררת תמיהה. מדוע לעצור את שטף התרומה למשכן? מדוע למנוע מבני ישראל את הזכות לפעול במלוא הכוח עבור יעד חשוב זה?
מסביר הרב חרל"פ, כי משה וחכמים חששו מפני התלהבות יתר של בני ישראל בהבאת תרומה למשכן. התלהבות יתר מסוכנת זו עלולה להביא למצב בו בני ישראל מביאים תרומה מתוך צורך אישי פנימי, ולא בשל העובדה שה' ציווה עליהם לתרום למשכן, ובלשונו: "מה שחששו החכמים על ריבוי ההבאה למלאכת המשכן היה מתוך שראו את גודל ההתפעלות של הריבוי וחששו שמא נובע זה מתוך התרגשות והתפעלות חומרית … ולפיכך נדרש היה שנדבת המשכן הבאה לכפר על נפשותם תהיה כולה מצד הציווי ולא יתערב בזה שום זעזוע חומרי והתפעלותי" (מי מרום ה').
לפי הרב חרל"פ, ברגע שמשה מזהה את הסכנה, מחליט הוא לבחון את עם ישראל, לבדוק האם הם מסוגלים לעצור את ההתלהבות בשיאה. בבסיס מבחן זה עומדת ההנחה כי אדם העובד את הקב"ה יהיה מסוגל לעצור את התלהבותו בשם הציווי האלקי. לעומת זאת, אדם המשועבד לרגשותיו ועובד את עצמו לא יצליח לעצור עצמו בעיצומה של החוויה בה הוא נתון. ואכן עם ישראל עומד במבחן – " וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא".
באופן זה מסביר הרב חרל"פ את חטא חוה. ביסוד חטא חוה נעוצה התוספת שהוסיפה חוה על הציווי האלקי המקורי. הקב"ה ציווה את אדם וחוה לא לאכול מעץ הדעת, ואילו היא מוסיפה על הציווי את איסור הנגיעה: "וְלֹא תִגְּעוּ בּו פֶּן תְּמֻתוּן."(בראשית ג', ג').
על פניו, נחזית מגמת חוה להוסיף סייגים מעבר לציווי האלקי כחיובית. ברם הרב חרל"פ מזהיר מפני חומרות שגוזרים על עצמם בני אנוש, הנובעות מהצורך האישי בביטוי עצמי, ואשר אין דבר בינן לבין הרצון להגשים את הציווי האלקי, ובלשונו: "אף על פי שהיה בזה כעין גדר ומשמרת, בכל זאת לפי שעדיין לא נצטוו אז על עשיית משמרת, והיתה זאת רק התעוררות חומרית, לכן יצא מזה הקלקול הכללי" (שם).
חטא העגל נבע אף הוא ממאווייהם בני ישראל לבטא עצמם, מהצורך של בני ישראל לבטא עצמם, כעולה מלשון הכתוב: "ויֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ" (שמות ל"ב, א'). וכפי שמסביר זאת הרב חרל"פ: "וכמו כן חטא העגל היה על ידי שדימו בנפשם שאפשר להם ללכת אחרי הרגשים עצמיים" (שם).
ציוויי המשכן מתקנים את חטא העגל. לאורך פרשות ויקהל-פקודי הנסמכות לחטא העגל חוזר ומודגש דבר הציווי האלקי שבבסיס מלאכת המשכן. כך: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-כָּל עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לֵאמֹר" (שמות ל"ה, ד'); "וְכָל חֲכַם לֵב, בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה’" (שמות ל"ה, י'), וכן: "כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה’ לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'" (שמות ל"ה, כ"ט), ובהמשך: "וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה’ חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה לָדַעַת לַעֲשֹׂת אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה, ה’" (ל"ו, א'); "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת-מֹשֶׁה" (ל"ח, כ"ב) וכן – "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ" (ל"ט, ל"ב).
עבודת ה' שבמשכן מושתתת על מארג עדין של איזונים, הנשאבים כולם מהציווי האלקי. איננו בונים משכן על מנת לרצות את מאוויינו האישיים, כי אם לשם שמים. אנחנו מצליחים להתעורר לבניית המשכן על פי הציווי האלקי ולהפסיק את בניין המשכן על פי הציווי האלקי. זו מעלתנו וזה תיקוננו, בבחינת – "גדול מצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין ל"א.).
(ויקה"פ תשסט)
