מה תצעק אלי?

בסערת הפסוקים המקראית נבלעים לעתים ביטויים ייחודיים ורבי משמעות שהולכים ל"איבוד" בשלל הצבעים והגוונים שבתורה. אם כך בדרך כלל, קל וחומר בפרשת בשלח, שעיקרה מכוון לשירת הים ולנס הגדול שבקריעת ים סוף שבראשה, או לפרשת המן ומלחמת עמלק' שבסופה, וכל השאר, נבלעים בהמולה ונדמים כפרטי לוואי טפלים.
אכן, עיון מדוקדק בפשוטו של מקרא מגלה לעתים תובנות מופלאות, שקשה לעמוד עליהן במבט ראשון. קודם לנס קריעת ים סוף, מתוארים רגעי האימה שאחזו בבני ישראל. פרעה מלך מצרים רודף אחריהם, עם "שש מאות רכב בחור, וכל(!) רכב מצרים, ושלישים על כולו". צבא אימתני, נורא ואיום, המאיים לכלות ברגע קט את עדת הפליטים, ניצולי שעבוד מצרים, זקנים, נשים וטף, משארתם צרורות על שכמם, נושאים בצִקלונם את נוראות מצרים.
המרדף הסתיים על נקלה. שעטות סוסי פרעה ומצהלותיהם נשמעים ברקע, והתגובה אינה מאחרת לבוא: "וייראו מאד, ויצעקו בני ישראל אל ה' ". כמנהג יהודאין גובראין, בני ישראל ממהרים לזעוק. לצעוק. לבכות. וכמין התניה מגיעות מיד לאחריה התלונות והנרגנוּּת: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?". ההמשך, אף הוא כרוניקה ידועה מראש: "אמרנו לך". "הלא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמור, חדל ממנו ונעבדה את מצרים". אובדן עשתונות מוחלט, עד כדי איבוד שיקול הדעת: "כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר".
כמנהיג גדול, משה רבנו אינו נגרר אחרי העם. הוא מבקש להפיח בו חזון, תקווה, רוח חיים: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום! כי אשר ראיתם את מצרים היום, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם! ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון!". אילו מלים, איזו קריאת עידוד.
והנה, במקום שבו היינו מצפים ל"יישר כוח" גדול, לטפיחה על שכמו של המנהיג האמיץ, חוזים אנו בתגובה שונה לחלוטין: "ויאמר ה' אל משה, מה תצעק אלי?".
וכאן הבן שואל: וכי זוהי תגובה הולמת לאומץ לבו של משה? והיכן מצינו שמשה רבנו צעק? והלא בני ישראל צעקו, הם ולא הוא? מהו אפוא פִּשרה של גערה זו, הפוגעת כמדקרות חרב ומוסיפה שמן על מדורת הלחץ והעומס שבו נתון משה ממילא?
שלא כדרכו, מוציא אונקלוס כתוב מפשוטו, ומתרגם (מעשה "פארטייטש אונד פארבעסערט" – מתרגם ומשפר): "ואמר ה' למשה קבילית צלותך", קיבלתי תפילתך. אכן, הקורא את פשוטו של מקרא עומד ותמה היכן טמון מסר זה במלות הגערה "מה תצעק אלי"?
רש"י, בעקבות מדרש התנאים במכילתא, נוקט בפירוש מעודן יותר, ומורנו כלל גדול בתורה (היפה אף לדרשנים שבינותינו, שלא אחת מאריכין טרחא על הציבור): "מה תצעק אלי – למדנו שהיה משה עומד ומתפלל. אמר לו הקב"ה: לא עת עתה להאריך בתפילה, שישראל נתונין בצרה". לאמור: על אף שתפילה יפה לעולם, יש רגעים שבהם אסור להאריך בה, ויש לעשות מעשה לא רק בפה אלא ברגליים ובידיים.
החזקוני (בדומה לאבן עזרא בפירושו הארוך על אתר), נוטה כדרכו לדרך הפשט, ומפרש שקריאה זו אכן לא הייתה מכוונת למשה כלל, שהרי לא הוא צעק אלא בני ישראל. לשיטתו, גערת "מה תצעק אלי" אכן מכוונת לבני ישראל, אלא שנתלתה הגערה במשה, כדרכו של מקרא, ש"בכל מקום הוא מדבר אל משה במקום כל ישראל". והרמב"ן מוסיף, שהגערה לא כוונה כלפי צעקת משה (אם כי הוא מעלה השערה שאף משה היה בכלל בני ישראל הצועקים!), אלא כנגד העובדה שאִפשר לבני ישראל לצעוק במקום שידריכם לעשות מעשה. ומכאן לקח גדול למנהיג, שיחנך את עמו לפעול ולא רק לזעוק מרה, להתלונן ולבכות.
עיון שיטתי במופעיה של הצעקה במקרא, מגלה אוצרות הרבה. זעקתם של בני ישראל כאן, נשמעת כהמשכה של זעקתם במצרים, ומשתלבת באותה "צעקה גדולה" (שמהדרים במידת "מידה כנגד מידה", עשויים לראות בה כפרה על אותה "צעקה גדולה ומרה" שזעק עשיו לאחר שיעקב, אבי בני ישראל, גנב ברכותיו – בראשית כז, לד) שהייתה "בכל ארץ מצרים" במכת הבכורות, "אשר כמוהו לא נהייתה וכמוהו לא תוסיף". בני ישראל צועקים, ומצרים צועקים. ומשה רבנו צועק. ואף הנביא ירמיהו (מט, כא), משיב באותה מטבע, ומדבר בצעקה: "מקול נפלם רעשה הארץ, צעקה בים סוף נשמע קולה".
וכמין הד, עולה משעבוד מצרים הלקח הגדול: לא עוד צעקה, לא עוד שעבוד. "וגר לא תלחץ ולא תעננו, כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כא). יודעים אתם היטב שעבוד מהו. מכירים אתם את קול הצעקה. "כי אם צעק יצעק אלי, שמוע אשמע צעקתו" (שם, כב). הקב"ה, שומע קול צעקה.
אכן, זכות הצעקה זכות יסוד היא בעולמה של יהדות. אך לכל עת. גם לצעקה. פרשת ים סוף מלמדתנו, שלא די בה. ויש שעות שבהן לא הצעקה עיקר, אלא מעשה עיקר. "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו!".
בשלח תשס"ו