שגב יובל (סמנכ"ל הגנת סייבר Aidoc)מכירים את זה שמישהו קרא כתבה או שתיים באינטרנט וכבר מתחיל להסביר לכם איך צריך לנהל מדינה, לטפל בכלכלה, לפתור את מערכת החינוך ולהוביל מלחמה? לפעמים זה אפילו יותר קיצוני. מישהו פעם אמר בצחוק שהנהג שלו הוא אדם מדהים. בבוקר הוא מומחה לביטחון, בצהריים לכלכלה, בערב לרפואה, ובלילה לחינוך ילדים. חבל רק שבנהיגה עצמה הוא קצת פחות מוצלח. אנחנו מחייכים כשאנחנו שומעים את זה, אבל אם נהיה כנים, כולנו פוגשים תופעה כזו כמעט כל יום. אנשים שמכירים מעט מאוד בתחום מסוים, אבל מדברים עליו בביטחון מוחלט.
מסתבר שזו לא רק תחושה. בשנת 1999 פרסמו שני חוקרים בשם דנינג וקרוגר את אחד המחקרים המפורסמים בעולם הפסיכולוגיה. הם גילו תופעה מדהימה. דווקא אנשים שיודעים מעט בתחום מסוים, נוטים לחשוב שהם מבינים בו הרבה יותר ממה שהם באמת. לעומת זאת, אנשים שבאמת מומחים בתחום, דווקא מודעים יותר למה שהם לא יודעים. ככל שאדם מעמיק יותר, כך הוא מבין כמה העולם מורכב. לכן פעמים רבות האדם הכי בטוח בעצמו בחדר הוא לא בהכרח הכי חכם, אלא לפעמים דווקא זה שפשוט לא מבין כמה הוא לא מבין.
וכשחושבים על זה, זה בדיוק מה שהתורה מנסה ללמד אותנו בפרשת במדבר. הפרשה עוסקת במפקד ובסידור המחנה. כל שבט מקבל מקום מדויק סביב המשכן. יש שבט שנמצא במזרח, אחר בדרום, אחר במערב ואחר בצפון. יש מי שצועד ראשון ויש מי שמאחור. לכאורה, זה מתכון בטוח למריבות. הרי אנחנו מכירים בני אדם. תמיד יש מי שחושב שמגיע לו יותר. למה הם מקדימה ואנחנו מאחור? למה הם קרובים יותר למרכז? למה להם יש תפקיד חשוב יותר? אפילו משה רבנו, לפי המדרש, חשש בדיוק מזה. הוא פחד שתתחיל מלחמת אגו בין השבטים.
אבל אז מגיע הפסוק הפשוט והמרגש “ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו”. בלי מרידות. בלי מלחמות כבוד. בלי מאבקי אגו. כל שבט ידע את מקומו וקיבל את תפקידו. המדרש מסביר שהשלום הזה נבע מכך שכל אחד הבין שלא הכול סובב סביבו. כל שבט הבין שיש לו שליחות ייחודית בתוך הסיפור הגדול של עם ישראל.
את אותו הרעיון ראינו גם במדרש המפורסם על הר סיני, שכולנו מכירים מהגן. כל ההרים רצו שהתורה תינתן עליהם. כל אחד היה בטוח שהוא הכי ראוי. דווקא הר סיני, שלא ניסה להוכיח שהוא הגדול מכולם, נבחר להיות המקום שעליו תינתן התורה. כי התורה לא יכולה להיכנס למקום מלא גאווה. אדם שחושב שהוא כבר יודע הכול, שאין לו מה ללמוד, שאין מי שיכול לחדש לו, סוגר לעצמו את האפשרות לצמוח באמת.
אולי זו אחת הבעיות הגדולות של התקופה שלנו. העולם מלא ברעש. כולם מביעים דעה על הכול, בטוחים שהם מבינים הכול, ומעטים מוכנים לעצור ולהגיד “אולי אני לא רואה את כל התמונה”. הענווה שעליה מדברת התורה איננה חולשה. משה רבנו היה “העניו מכל אדם”, ובכל זאת הוא עמד מול פרעה, הנהיג עם שלם ושינה את ההיסטוריה. ענווה אמיתית היא לא להקטין את עצמך, אלא להבין שאתה חלק ממשהו גדול יותר. לדעת שיש עוד מה ללמוד. להבין שלאנשים אחרים יש מקום, תפקיד וזווית שאולי אתה לא רואה.
אולי לכן פרשת במדבר מגיעה דווקא לפני חג השבועות. לפני קבלת התורה מזכירה לנו התורה תנאי בסיסי אחד. כדי ללמוד באמת, כדי לגדול באמת, אדם חייב להיות קצת כמו הר סיני. לא ההר שצועק שהוא הכי גבוה בעולם, אלא זה שמסוגל לפנות מקום למשהו גדול ממנו.
