רט אבי (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])ספר במדבר הפותח במילים: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל־מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר", עוסק בקורות בני ישראל במשך ארבעים שנה מאז יצאו ממצרים, ועד הגיעם אל היעד הנכסף- ארץ ציון וירושלים.
המסע היהודי ההיסטורי המפואר הזה, עם כל העליות והמורדות שהיו בו, זהו מצעד החיים של העם היהודי שהתחיל אי שם בהר סיני, המשיך בהתמדה ובעקשנות בכל קצות הגלובוס במשך אלפי שנים, ובדור הזה מצעדנו עוד מרעים אנחנו פה בשערי ירושלים, זו ששמה צורב את השפתיים כנשיקת שרף.
126 קמ"ר, ולמעלה ממיליון תושבים, מתוכם כ 630,000 יהודים, הופכים את ירושלים לעיר הגדולה ביותר בישראל. מספרים שכאלו לא היו מעולם בירושלים.
ב 1948 עם הקמת המדינה, חיו בירושלים כ 100,000 יהודים. לאחר מלחמת ששת הימים ובעקבות תוצאותיה חיו בירושלים כ 197,000 יהודים, כיום- יותר מ 600,000 יהודים.
לנגד עינינו ממש מתרחשים שני תהליכים במקביל – הגלויות מתחסלות לאט לאט, וירושלים רבתי נבנית מהר מהר.
היהודים שעוד נשארו באירופה- בצרפת, בלגיה, אנגליה וכו', מרגישים ויודעים שהם חיים על זמן שאול. גם יהודי קנדה וארה"ב החווים את האנטישמיות והשנאה המבעבעת ומתפרצת, יודעים בעומק ליבם כי אין עתיד ליהודים וליהדות בנכר.
זה התהליך. העם היהודי שב הביתה לארץ ציון ולירושלים. לא שכל הבעיות נפתרו ולא שאין אתגרים רבים ומורכבים, אבל הרכבת לירושלים שנתקעה בתחנות השונות במשך אלפיים שנה, יצאה לדרך אל היעד- ירושלים.
זוכה דורנו לראות איך פרקי הנבואה מתקיימים לנגד עינינו ממש: "… שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ. חַי אָנִי נְאֻם ה' כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה. כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ..".
המטיילים ברחובות ירושלים רואים בעיניהם וחווים ממשאת מילות הנביא זכריה מלפני אלפי שנים, חיות וקיימות ממש לנגד עיניהם: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ".
אלפי שנים חלפו מאז היציאה למדבר, והשנים עליהן אומר ה': " זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
במובנים מסוימים אנחנו עדיין בהליכה במדבר והארץ עדיין לא זרועה. מלאכה רבה עוד לפנינו. דווקא ימים שכאלו ותקופה מורכבת ומלאת אתגרים כפי שאנו חיים בה עתה, היא מבחן הנאמנות לירושלים. היא המבחן עליו יאמר לעתיד לבוא-: "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ..ְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה".
אין יום בהיסטוריה היהודית רבת השנים בה לא התפללו וזעקו יהודים בכל רחבי תבל "לשנה הבאה בירושלים". אין יום בו פסקו שפתותיהם של בני העם היהודי לדורותיו ולתפוצותיו להישבע "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
על כך שירושלים נבנית פיזית- אין עוררין. עכשיו נותרה לירושלים גם להיבנות רוחנית, מוסרית וחברתית, ולמלא את ייעודה כעיר שחוברה לה יחדיו- כעיר שעושה את כל ישראל חברים.
בע"ה, כשם שהבניין הפיזי של ירושלים מצליח, מתקדם ומצמיח, כך גם יהיה עם הבנין החברתי והרוחני, שיהיה מגדלור ואור לנו ולעולם כולו.
ומי שחלם עוד יתגשם לו החלום. לא רק 'יתגשם', בלשון עתיד כמו 'לשנה הבאה בירושלים', אלא מתגשם ממש לנגד עינינו כל יום כהווה מתמשך.
