מה הוא רוצה?

מה רוצה הקב"ה מבלעם?
בתחילה, אסר עליו ללכת עם שרי מואב: "… וַיֹּאמֶר ה' אֶל-בִּלְעָם, לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם…" (במדבר כ"ב, י"ב). בהמשך – התיר לו להצטרף: "קוּם לֵךְ אִתָּם… " (פס' כ'). כאשר יצא בלעם, כעס עליו ה' ושלח מלאך להכשילו בדרכו: "… וַיִּחַר-אַף ה', כִּי-הוֹלֵךְ הוּא, וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ, לְשָׂטָן לוֹ" (פס' כ"ב). כשהתנצל ושאל את המלאך האם לחזור על עקביו – נענה בשלילה: " וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל-מַלְאַךְ ה', חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי, כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ; וְעַתָּה אִם-רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-בִּלְעָם, לֵךְ עִם-הָאֲנָשִׁים… " (פס' ל"ד, ל"ה).
"אל תלך", "כן תלך", "למה הלכת?" שיח מעין זה מוכר לרובינו מזירת ההורות… "מה אתם רוצים ממני?", יטיח בנו המתבגר/ת. "כל דבר שאני עושה – אתם לא מרוצים! תמיד מותחים ביקורת! נמאס לי!!".
נדמה כי בלעם, ובהשאלה (להבדיל) – הבן, קשוב לדברי הוריו, אך מפספס לחלוטין את המנגינה ואת המסר החינוכי.
תחת מסרי ה"לך – תבוא" הסותרים כביכול, שמוסר הקב"ה לבלעם (ולנו), מצויה אמירה מוסרית עקבית ובהירה: זָהֶה טוב וצא לְהֵיטיב.
רוצה הבן לצאת לעולם ולרדוף. עושר וכבוד הוא שואף להשיג באמצעות כישרונותיו ואינו חושש להישאב לעולם של תככים ואינטריגות, לקלל ולייחל למפלתם של אחרים.
"לֹא תָאֹר אֶת הָעָם, כִּי בָרוּךְ הוּא", אומרים לו הוריו. שנה כוון, בן. צא וחפש אחר אנשי אמת ואחר מידות טובות, רדוף אחר ברכה ולא אחר כוח ושררה.
אך הבן, אינו מבין: "… מֵאֵן ה', לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם", הוא אומר לעצמו ולקולות הקוראים לו מבחוץ. הייתי רוצה לבוא, אבל ההורים לא מרשים… אנא, אל תלכו, הישארו עמי ואנסה לשכנעם…
אם זקוקים לך בחוץ, בן, צא ועשה טוב, אומרים ההורים. והוא – אץ ומזדרז (באופן הפוך מאברהם), להרע: " וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-אֲתֹנוֹ" (פס' כ"א).
"עצור!" מזדעקים אחריו מולידיו. בקשנו ש: "אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" (פס' כ') ואתה התגייסת לעשייה שלילית.
הפסק לעשות, בן, ולמד שוב לדבֵּר. "אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ, אֹתוֹ תְדַבֵּר" (פס' ל"ה).
כששפת הבית וערכיו, יהיו שגורים בפיך ובלבבך, אזי תצא לעולם ותִּמצֵא רואה ומברֵך.
(פנחס תשעח)