יעקב ספוקויני"וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וִּכְיוֹם עֲלֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" [מתוך ההפטרה – הושע ב, יז].
מה הקשר של הפטרה זו, שעיקרה תוכחה קשה כלפי עם ישראל, לפרשת השבוע, העוסקת בהיערכות של עם ישראל במדבר, בדגלים ובמניין הצבא? ובכן, אפשר לענות בפשטות שהקשר מופיע בתחילת הפסוק הראשון: "וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם…", אבל זהו קשר דחוק, שהרי רוב הפרק עוסק בדברי תוכחה. אלא, אומר הרב יששכר יעקובסון בספרו 'חזון המקרא', שיש קשר בין המסופר בתורה ובין העתיד המיועד בנביא. הושע בא לומר כי להליכה במדבר, ממש כמו לעונשי הגלות, יש תכלית. ה' מבקש באמצעות ההליכה במדבר להכשיר את עם ישראל לקראת חיים חדשים בא"י. כך גם עונשי הגלות שעליהם מדבר הנביא, מטרתם הסופית היא לשנות את גורלו של עם ישראל מעמק עכור לפתח של תקווה לחיים חדשים.
השבוע, לפני 57 שנים היינו ב'עמק עכור'. מדינת ישראל הייתה במצור ביטחוני וכלכלי. 19 שנים בלבד לאחר הקמתה, שוב הקיפו כוחות ערבים את מדינת ישראל, והפעם בגיבוי מעצמת העל –ברית המועצות.
הרעה נפתחה מצפון, הטרדות בלתי פוסקות מצד הסורים ששלטו ברמת הגולן כלפי יישובי הצפון. חקלאים נדרשו לחבוש קסדה ואפוד מגן עקב סכנת הצליפות וההפגזות. אט-אט כבשו הסורים עוד ועוד שטחים, וקצינים סורים שכשכו רגליהם בצפון הכנרת. בנוסף, אפשרו לפת"ח, הגדול שבארגוני המחבלים, לפעול משטחם נגד מטרות ישראליות. בעקבות הסורים, אפשרה זאת גם ירדן. המחבלים 'חיממו' את הגבול, אילצו את כוחותינו לצאת לפעולות תגמול בסוריה ובירדן, ובכך קירבו את המלחמה.
חקלאים נדרשו לחבוש קסדה ואפוד מגן עקב סכנת ההפגזות. אט-אט כבשו הסורים עוד ועוד שטחים, וקצינים סורים שכשכו רגליהם בצפון הכנרת
בסתיו 1966 הקימו המצרים מחדש ברית צבאית משותפת עם סוריה. ב-14 במאי 1967 ערך הצבא המצרי גיוס כללי והחל להעביר כוחות ממצרים לסיני. יומיים אח"כ הורה מפקד הצבא המצרי, עמאר, לכוחות האו"ם שחצצו בין צבא מצרים לצה"ל לפנות את עמדותיהם מקו שביתת הנשק בתוך 48 שעות. האו"ם מילא אחר ההוראות בזריזות. ישראל הופתעה. לפתע מצא עצמו צה"ל נאלץ להכריז כוננות בשלוש חזיתות בעת ובעונה אחת. האו"ם לא היה חייב להישמע להוראות המצרים כיוון שפריסת כוחותיו הייתה חלק מהחלטת עצרת האו"ם, אשר הובילה לנסיגת ישראל מהשטח לאחר 'מלחמת סיני' [1956]. למרות זאת, פינה האו"ם את כוחותיו והעבירם לעזה ולשארם א-שייח'. יומיים אח"כ דרשו המצרים לפנותם גם משם, והאו"ם ציית. כך קרה שעשר שנים לאחר שהגיע לאזור, פינה האו"ם את כוחותיו מסיני.
המצרים לא הסתפקו בפינוי זה והמשיכו בפעילות מלחמתית. הם סגרו שוב את מיצרי טיראן. שר החוץ שלנו, אבא אבן, הסתובב בבירות המערב ודרש לקיים את ההבטחה לחופש השיט שהבטיחה ארה"ב לישראל, לבריטניה ולצרפת, כשלחצה לסגת מסיני בראשית 1957. "בעוד ישראל מתכוננת לקראת ההסתערות", כתב אבא אבן בספרו 'עמי', "גילו מעצמות המערב גישה תכליתית של אי-החלטה ואי-התערבות. מועצת הביטחון של האו"ם ישבה בשתיקה מחפירה ושמעה את הנציג המצרי מודיע על 'מצב מלחמה גלוי' עם ישראל. היא לא אמרה ולא עשתה דבר, והייתה זו הדלקת אור ירוק גדול לעיני התוקפן".
ישראל נטלה את גורלה בידה, ובע"ה, בתוך שישה ימים קרעה את אצבעות החנק מעל גרונה. כוחותינו כבשו את כל חצי האי סיני והגיעו עד לתעלת סואץ. משם המשיכו וסייעו לכוחות אחרים לשחרר את ירושלים ויו"ש. ביום האחרון, בעקבות לחץ אדיר של תושבי הצפון, שחררו כוחותינו את רמת הגולן. "ברגע אחד נראה הכול פגיע עד לייאוש, שביר וקלוש. כעבור שבוע נישאה נימת הישועה בחלל האוויר", סיכם אבא אבן. אכן ישועת ה' כהרף עין, מעמק עכור לפתח תקווה.
Yaakovspok1@gmail.com
