מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)חג השבועות, החג המשמח את ליבנו במתן התורה וברגש ההתחדשות הזורם אלינו מראשית הקציר, מקבע בתודעתנו את חודש סיוון כחודש של שמחה והתרוממות רוח, ואולם לוח השנה העברי לדורותיו חושף בפנינו חודש שמרובים היו בו ימים של ייסורים בתולדות עם ישראל.
בשנת ד'תתקל"א (1171), בין מסע הצלב השני למסע הצלב השלישי, התרחשה בעיירה בלואה שבצרפת עלילת דם שנחשבת לעלילת הדם הראשונה. זו הייתה עלילה שהופצה אפילו מבלי שהתגלתה גופה, או שנטען שילד נעדר. מיהודי שפגש משרת נוצרי, נפלה חבילת עור מעובד. המשרת חשד שהחבילה היא גופת ילד ודיווח זאת לאדונו. האדון, שהסתכסך עם גבירה יהודייה כלשהי, ניצל את ההזדמנות. השלטונות בבלואה שיתפו פעולה עם המאשימים והרשיעו בדין את כל יהודי העיר. 31 מיהודי הקהילה נכלאו בתוך בית ונשרפו חיים.
העלילה הותירה חותם עמוק על יהודי אותה תקופה, ולזכרה נקבע צום בכ' בסיוון, קביעה שיוחסה לרבנו תם, מגדולי חכמי ישראל באותה תקופה. במכתבו לקהילות ישראל כתב רבנו תם: "גדול יהיה הצום הזה מצום גדליה כי יום כיפורים הוא". רבנו אפרים בן יעקב מבון כתב ב"ספר הזכירה" שלו, שקהילת בלואה, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד עם שירת "עלינו לשבח" בפיה, ותיאר את האירוע: "כי תחילה היה הקול נמוך, ולבסוף הרימו קולם בקול גדול ויענו יחד 'עלינו לשבח', ותבער האש".
כ' בסיון נקבע גם על יד ראשי ועד ארבע ארצות בפולין כיום צום ותענית לזכר גזירות ת"ח ת"ט (1648), בהן נטבחו רבבות יהודי פולין על ידי הקוזקים האוקראינים. יום זה נקבע על פי היום בו נטבחה ונחרבה קהילת נמירוב, וגם נסמך על המועד שנקבע בעקבות פרעות תתקל"א.
כך כתב הרב שבתי כהן (הש"ך) בפנקס הוועד: "קבלו ועל זרעם אחריהם להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים לחודש סיון בכל שנה ושנה, ביום ההוא אשר התחילה הצרה בק"ק נעמרוב הגדולה. והיום ההוא נכפלה בו הצרה, שכן מלפנים הייתה בו גם כן גזרה רעה בשנת תתקל"א לפרט". הוא אף חיבר סליחות לאומרם ביום זה.
תקנת הצום הלכה והתרופפה עם השנים, ונעלמה למעשה מלוח השנה העברי. עם זאת, אמירת הסליחות המשיכה להתקיים בקהילות רבות עוד שנים ארוכות, ואף בזמננו יש מן הסידורים המכילים את הסליחות. יום כ' בסיוון נשתכח מן הלב.
מי שלא שכח היה הרב קוק, כשבשנת תרע"ז (1917) קבע, ביושבו בלונדון, את יום כ' בסיוון כיום צום, עצרה ותפילות, למען יהודי ארץ ישראל עקב מצבם הקשה.
ב-19 במרץ 1944 (סוף חודש אדר תש"ד) פלשו הנאצים להונגריה. בתוך מספר שבועות הוכנסו היהודי לגטאות, ובמשך כ-50 יום, שתחילתם בסוף חודש אייר וסופם במחצית חודש תמוז, הובלו כמעט חצי מיליון יהודי ערי השדה אל תאי הגזים של מחנה המוות המפלצתי ביותר בתולדות המין האנושי, אושוויץ בירקנאו. חודש סיוון הוא החודש בו שעטו בשנת תש"ד הרכבות לאושוויץ יותר מכל חודש אחר בתקופת השואה. חודש סיוון תש"ד היה לחודש האפל ביותר בתולדות העם היהודי.
בין היהודים שהובלו לאושוויץ באותם ימי סיוון היו יהודי העיירה קישוורדה. ביום השני של חג השבועות הוצעדה מחצית מיהודי העיירה אל עבר תחנת הרכבת המקומית, שם נדחסו בתוך רכבת משא, שהובילה אותם במסע של שלושה ימים, שנסתיים בי' בסיוון במחנה ההשמדה אושוויץ. באותו יום הועלתה המחצית השנייה של יהודי העיירה אל הרכבת שהובילה אותם במסע של שלושה ימים, שהסתיים בליל שבת י"ב בסיוון באושוויץ.
ברכבת הזו היו שתי סבתותיו של אבי, רבקה אסתר וצ'ארנע, אביו יוסף, אמו פייגה, ואחיותיו: מלכה בת 24, רחל ליבע בת 22, חיה גיטל בת 18, הענע בת 16, זעמע בת 14, מרים לאה בת 12, סבה של אמי משה, אביה מרדכי, אמה לאה, אמי ואחיה: שייקו בן 16, ידוקו בן 10, ושאול והגי תאומים בני ארבע.
בימים שאחרי השואה, בזכרם את יום הצום שנקבע בכ' בסיוון, ובשאיפתם לתת לקדושי השואה יד ושם ביום זה, קבעו רבני הונגריה את היום כיום צום ועצרה, כיום הזיכרון לשואת יהודי הונגריה.
בסופו של דבר, גם כיום זה נשתכח היום מלב, לא הצליח להתקבע בלוח השנה העברי, ורבים לא שמעו עליו מעולם.
ואני לא ביקשתי אלא לתת בטורי יד ושם ליום זה שיחול בשבוע הבא, ולקוות שיצלח בידי.
