אף אחד לא מושלם

תקופת הבחירות מעוררת בנו יצרים מפלגתיים סוערים. גם אלו מאתנו שבימים כסדרם פחות מתעניינים בנעשה במסדרונות הכנסת, מרגישים כעת צורך לבחוש בנבכי הפוליטיקה, ומוצאים את עצמם משתתפים בוויכוחים פוליטיים. המפלגות השונות מתבססות על היצר המפלגתי כמניע מרכזי בתעמולתן. בעזרתו הם מצליחים להפריד ולהרחיק בין אחים, ואף להשמיץ ולהתסיס כנגד המפלגה האחרת. חברי הכנסת עסוקים מבוקר ועד ערב בהבהרות מדוע דווקא הם הראויים, ואילו האחרים פסולים; למה המפלגה שלהם היא הראויה לעמוד בשלטון, ולא מפלגה אחרת, ומוכיחים בק"ן טעמים שרק הם דואגים לגורל האומה ואחראים לביטחונה ולכלכלתה. כחלק מתעמולה זו בוחרות המפלגות להילחם דווקא במפלגות הדומות להן, ולשם כך מתרכזות בחידוד ההבדלים ה"עצומים" ביניהן, כדי למנוע זליגת קולות למתחריהן.

האמונה של כל מפלגה בצדקת דרכה, היא טבעית ובריאה. אולם העוינות המצטרפת לכך, היא מיותרת, ופעמים רבות מקורה בטעויות של דמיון. אנחנו מכירים ריבים ומחלוקות שהותירו בפוליטיקה הישראלית צלקות כואבות, ומקורם בחוסר הבנה. כך למשל בשנת תרצ"ג האשימו חוגי השמאל את הפעיל הבית"רי אברהם סטבסקי בכך שרצח את חיים ארלוזורוב הי"ד, ומאז פרצה מלחמת עולם בין הימין והשמאל. כמה שנים אחר כך התברר שהערבים הם אלו שרצחו את ארלוזורוב, אך את נזקי הפירוד והעוינות שנוצרו מפרשיה עצובה זו, עד היום לא הצלחנו לתקן. כך גם התעמולה של קנאי ירושלים נגד הרב קוק, שהתבססה על סילוף דמותו ומשנתו, משפיעה עד היום על יחסו המנוכר של העולם החרדי לתורה הציונית-דתית. כנגד זה  מזהיר הנביא: "האמת והשלום אהבו" – ככל שנדרוש את האמת, ונדע להתגבר על היצר הפוליטי הנמשך להאשמות דמיוניות על המחנה האחר, כך נזכה לשלום.

אני לא מתחבר לאווירה התקשורתית בתקופת הבחירות. בעיניי יש חשיבות ומקום לכל המפלגות במדינת היהודים, ללא יוצא מן הכלל. כל מפלגה מדגישה צבעים נהדרים שאין ברעותה, ומתוך כך נוצר הציור העשיר והמרהיב. זה לא אומר שאני מסכים עם כל פרטי המצע שמפלגה מסוימת מציעה, אבל בוודאי שיש לה הרבה מה לתרום לעם ישראל.

אין מפלגה מושלמת (כולל זו שבסופו של דבר אצביע לה בבחירות), מהסיבה הפשוטה שאנחנו בני אדם, החיים על פני האדמה. בעולמנו אין שום דבר מושלם כשהוא לבדו, וזה מזמין וגם מחייב אותנו לשאוף לחיבורים ולמיזוגים בין גורמים וקבוצות שונות. כמו בגוף האדם, כך גם במדינת ישראל יש חשיבות לכל איבר, ואי אפשר לוותר על שום פונקציה או חוש, בין אם הוא גלוי או צנוע, נעלה או נמוך. השלמות מופיעה דווקא מתוך האיברים השונים, ואין באף אחד מהם פסול או חרפה, באם הוא פועל מתוך תפיסה לאומית, בהרמוניה ובהתחשבות עם האיברים והכוחות האחרים באומה.

מפלגה שחושבת שדי בה, וצריך שכולם יצביעו רק לה, מבקשת בעצם ליצור כאן אומה קריקטורית, חסרת פרופורציות. הרי אפילו אם נדבר על הלב, שמזרים חיות לאדם, עם כל חשיבותו הרבה הוא לא יכול לטעון שכל איברי הגוף צריכים להיות כמותו, ולא זו בלבד אלא שלמרות חיוניותו הרבה אין לו יכולת להשפיע בעולם ללא הידיים והרגליים.

ב.

כהמשך לכך אני חושב שהרבה מהקשיים של החברות והמגזרים במדינה, נובעים מתוך המתח והפירוד המגזרי. כל קבוצה מתגדרת לעצמה ולא מסוגלת להודות בחשיבות קיומה של הקבוצה האחרת, כל שכן שאינה יכולה לקבל ביקורת או עצות מחברתה. כל זה נובע מתוך חשש קיומי להודות בכך שאיננו מושלמים.

ביום שתושבי תל אביב יכירו יותר את נופי השומרון, המתנחלים יגיעו לבלות בתל אביב והחרדים יבקרו בישיבות ציוניות ויטעמו מתורתן, הרבה מתחים פוליטיים יתמוססו. עלינו להעז ללמוד דברים יפים מהמגזר האחר. בחיבורים בלתי-מצויים שכאלה, טמון ריפוי עמוק ומתוק, בבחינת "ישראל ערבים זה בזה".

ג.

כמו בעולם המעשה, כך גם בעולם התורה. אמרו חז"ל: "דברי תורה עניים במקום אחד, ועשירים במקום אחר"; ואנחנו צריכים את כל המקומות. לא קיים בית מדרש שיכול להכיל את כל התורה כולה, על שבעים פניה, ולכן כל תנועה רוחנית צריכה לראות את עצמה כחלק מתוך העם כולו, ורק מתוך גישה כזו יוכל העם היהודי לזכות להשראת שלום בתורתו השלמה.

התורה לעולם לא נשכחת מעם ישראל, אלא שהיא מתגלה ומסתתרת במקומות שונים בו. גם במצבים שבהם דברי תורה עניים במקום אחד, הם עשירים במקום אחר. יחד עם זאת, אם נבחן את המצבים הללו מזווית אחרת, יתברר לנו שדווקא במקומות העניים, ה"חילוניים" למראה עין, יש בהם עגלות מלאות כל טוב. לכל קבוצה יש מה ללמוד ולקבל מרעותה. "נדע שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה" (הרב קוק, במאמרו 'מסע המחנות').

בשולי הדברים אוסיף בקצרה, שגם במישור הפרטי של נפש האדם פועל אותו מנגנון של לימוד וקבלה הדדית. דוד המלך אומר: "לעולם לא אשכח פיקודיך" – גם כשאני במצבים חשוכים ומוסתרים – "כי בם חייתני", התורה עודנה חיה במקומות אחרים בתוכי, הסמויים מן העין. התורה היא חיינו, ולכן היא לעולם לא תשתכח מישראל. אמנם היא עשויה להעלם מאיבר אחד, אך בד בבד היא מפצה אותנו בכך שהיא מופיעה באיבר אחר ביתר שאת, ומתוך כך האיבר המנוון יכול ללמוד מהאיבר החי.

(ויקרא תשפ"א)