פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)לומר למישהו לשתוק נחשב לדיבור מגונה היום. אבל כנראה שבעבר זאת היתה דווקא אמירה מקובלת. מדרש מפורסם המובא במסכת מנחות (כט, ע"ב) מספר על משה רבינו שכשעלה לקבל את התורה, ראה את הקב"ה קושרים כתרים לאותיות. כששאל אותו משה מדוע הוא עושה זאת, ענה לו א-לוהים שעתיד להיות אדם, רבי עקיבא שמו, שידרוש מהכתרים הללו המון הלכות.
ביקש משה לראות אותו רבי עקיבא וא-לוהים הסיע אותו קדימה בזמן לבית מדרשו. התיישב בספסל האחורי ולא הבין דבר ממה שרבי עקיבא לימד. חלשה דעתו של משה, עד ששמע את רבי עקיבא עונה לאחד התלמידים "הלכה למשה מסיני", ונתיישבה דעתו. חזר משה לקב"ה ואמר לו, אם כזה בן אדם יש בעולם, מדוע הוא נותן את התורה על ידו ולא על ידי רבי עקיבא. ענה לו א-לוהים: "שתוק. כך עלה במחשבה לפני".
ממשיך המדרש ומספר שביקש משה לראות את שכרו של רבי עקיבא. הראה לו א-לוהים כיצד הרומאים סורקים את בשרו במסרקות ברזל. תהה משה "זו תורה וזו שכרה?", ושוב ענה לו א-לוהים באותו מטבע: "שתוק, כך עלה במחשבה לפני".
א-לוהים יכול היה לוותר על ההוראה "שתוק" ולהסתפק בטיעון שזו היא גזירתו ומשה לא יכול לערער עליה. אבל הוא לא עשה זאת, אלא הקדים לנימוק הלקוני אמירה חותכת שעל משה לשתוק. מדוע?
שתיקה נתפסת בעיני רבים כעניין פאסיבי. כשאנו שותקים איננו עושים דבר אלא בטלים מדיבור. בהלכה, ההבנה הזו הוטמעה בכלל "שתיקה כהודאה". אדם ששותק מול טענות שעולות מולו נתפס כמי שמודה בהן. יש בשתיקה מעין קבלה של מה שמתרחש בחוץ והסכמה לו, שאם לא כן, היה האדם מגיב ומדבר.
אבל מרבי נחמן מברסלב (ומקורות נוספים כמובן) למדנו שבשתיקה יכול להיות הרבה יותר מכך. שתיקה איננה התבטלות מדיבור. שתיקה יכולה להיות פעולה אקטיבית חזקה. השתיקה מבטאת התייחסות פעילה למציאות שהיא גדולה מאתנו ומן החיים בכלל.
כשאדם מופתע ממשהו, למשל, נעתקות ממנו המלים. מדוע? לא מפני שאין לו מה לומר, אלא מפני שהאירוע כל כך גדול, עד שהוא אינו מסוגל לבטא אותו במלים. במקרה הזה דווקא השתיקה היא התגובה הנעלה ביותר, ואולי גם היחידה, למה שקרה.
מכיוון אחר, ספר משלי אומר ש"גם אוויל מחריש, חכם ייחשב". אדם חושב שרק אם ישמעו מה שיש לו לומר הוא ייתפס כחכם, אבל האמת היא הפוכה. ככל שידבר פחות, כך ייחשב יותר לחכם. כי דווקא כשאדם שותק, נראה מסביב שהוא אוגר בקרבו חכמה כה רבה, שאין הוא רוצה או מסוגל לבטא אותה בציבור.
בדרך הזו, כשא-לוהים אומר למשה "שתוק" הוא לא מבקש לסתום לו את הפה. רבי נחמן מלמד שא-לוהים מנחה אותו בדרך שבה יוכל להשיג את המחשבה העליונה שלו. "שתוק", כי רק כך תוכל לעלות במחשבה לפני. דרכיו של א-לוהים כה גדולות ומורכבות, עד שכדי להשיג אותן איננו יכולים להסתפק בדיבור אנושי. צריך גם להתאמן בשתיקה, להתכנס פנימה ולנסות להכיל בתוכנו מכלול רחב של מחשבות ופעולות. רק כך נוכל להתעלות.
יום הכיפורים מכיל בתוכו הרבה אלמנטים. יש בו את מצוות העינוי ואת התפילות הרבות, את הסליחה ואת הכפרה וההיטהרות. אבל יום הכיפורים הוא מעל הכל יום של השתקה. הכל משתתק. אנו בטלים ממלאכה. הגוף בטל מטיפול בצרכיו. הכבישים ריקים. אפילו נמל התעופה סגור. החוויה הראשונה של יום הכיפורים היא המפגש עם השתיקה. הכל דומם.
אבל השתיקה הזו איננה פאסיבית. אפשר לראות בה שתיקה רועמת. יום הכיפורים הוא הזמן שבו אנו משתיקים את הכל כדי לנסות להתרומם על קטנות היומיום. להתחבר למקור פנימי, עמוק יותר ורחב יותר, מזה שהימים הרגילים מאפשרים לנו. לכן יפה בעיני מנהגם של אלה שעושים תענית דיבור ביום הזה ולפחות בזמן התפילה. השתיקה נאה לעוצמתו של היום הזה.
למרות שאנו בתוך מערכת בחירות, ביום הכיפורים, והמהדרין יכולים לעשות זאת גם בימים שלפניו, ראוי להפסיק בדיבור הפוליטי. לא ללכלך על האחר ולא להצביע על פגמים. לא לנסות לשכנע ולא להפגין בקיאות. כדאי לשתוק, כדי שנצליח להתעלות מעל ענייני השעה ולתת גדול למקורות של רוח הגדולים מאתנו. אל דאגה, הפוליטיקה תחכה לנו גם ביום שאחרי. חבל להחמיץ את ההזדמנות שניתנה לנו להשתיק את כל המערכות הפעילות בשגרה. מי יודע אם לא בזכות השתיקה נבין משהו שלא ידענו קודם.
