1.
עוצמת סטירת הלחי המצלצלת שהחטיפו יובל אברהם ורחל שור, ישראלים (למרבה הבושה), בימאי הסרט 'נז"א' (נזק אגבי), למדינת ישראל ולצה"ל בראשה, תהדהד עוד זמן רב בזירות הבינלאומיות בהיבט התדמיתי ואולי לא רק בו. בתמצית, בסרטם שהקרינו בפסטיבל הסרטים בוונציה, וזכה במקום הראשון, הם מאשימים שצה"ל משתמש בתוכנית בינה מלאכותית לצורך חיסולים ממוקדים בעזה, ומבצע את אותם חיסולים ממוקדים גם בידיעה שבחיסולים אלה עלולים להיהרג אף 500 'אזרחים תמימים'. הסרט אפילו עוד לא יצא לאקרנים ואת כל הפרסום לו קיבל מאותו טקס בוונציה. מאות המשתתפים בטקס עמדו ומחאו כפיים לשני הבימאים האלה במשך 23 דקות רצוף. בדברים הארוכים שנשא יובל אברהם הזה בטקס, (לטעמי ראוי לו יותר השם יובל ישמעאל), הוא דיבר בגנות צה"ל ומדינת ישראל, ולא הזכיר ולו במילה אחת את טבח שמחת תורה בו פתח החמאס על אזרחים תמימים, טבח שהיה הטריגר לכל המלחמה המדוברת. די בכך כדי להעיד על ה'אובייקטיביות' שלו. בישראל יבדקו כמובן אם יש כשל בשימוש בתוכנת הבינה המלאכותית בנושא זה. זה חשוב מאוד בהיבט תדמיתה של ישראל בעולם וחשוב לא פחות פנימה. סביר ש-99.999 אחוז מהחיילים ובכללם הטייסים בצה"ל היו רוצים להיות בטוחים שהנזק האגבי בהתקפות, שהוא דבר קיים בכל מלחמה ומוכר גם בדיני המלחמה הבינלאומיים תוך סייגים רבים שצה"ל פועל לפיהם, הוא אכן זה המקובל ומחויב המציאות. ככל הידוע, אין צבא מוסרי כמו צה"ל גם בעניין הזה, עם 'הקש בגג', עם פניות טלפוניות בהתראה מוקדמת לכל משפחה הגרה בסמיכות לדירה אותה עומדים לתקוף בגלל מחבל נתעב שנמצא בה, אין דבר כזה בעולם. והנה באים שני מוציאי הדיבה האלה ומרעילים את הבאר ממנה שתו. אותו יובל ישמעאל ה'נאבך' התבכיין בוונציה שהוא לא יודע אם יאפשרו לו לחזור לישראל. בעיניים שלי – אתה ושותפתך לסרט הדמוני רחל שור, מיותרים כאן, אינכם ראויים לחיות כאן אתנו. אם יש יועצת משפטית בישראל, היא צריכה לבחון לאלתר על איזה סעיפים פליליים ניתן להעמיד את הצמד לא חמד הזה לדין. אינני משפטן, אבל על בגידה הייתי חותם באהבה. מה שראוי היה למרדכי וענונו בזמנו, ראוי בעיניי להם. ובלי קשר ועם קשר, מי שצריך יבדוק אם יש משהו מן האמת בטענותיהם. גם אם יימצא שיש משהו, הדבר יתוקן, וכל זה לא יפחית כהוא זה מהאשמה הרובצת על כתפי השניים האלה. ולסיום, כמובן לא אתפלא אם בתי קולנוע בישראל יתחרו ביניהם מי 'יזכה' להקרין את הסרט. בלנ"ד, בית קולנוע כזה לא יזכה לראות אותי יותר. גם לא בעלות זעירה של כרטיס גמלאי.
2.
זה שעולה וזה שיורד.
מתנצל, אני לא מצליח להתמוגג מאושר כל פעם שסקר כלשהו מאיר פנים לרשימה שבדעתי להצביע עבורה, ומאידך גיסא גם איני נכנס למרה שחורה כשתוצאות הסקר הפוכות ומיטיבות דווקא עם רשימה שהייתי שמח בכישלונה. ומשתי סיבות. אחת – עם כל הכבוד לסקרים הם רק סקרים, והם מתיימרים לשקף את הלכי הרוח היום, בעוד לך תדע מה יהיה עד ה-27 באוקטובר. לא זו אף זו, לא מן הנמנע ואף ברמה גבוהה של סבירות שהבחירות יוכרעו על הקולות האבודים של רשימות שלא יצלחו את אחוז החסימה. למשל, אם וינטר וסמוטריץ' והנדל בפנים – זה משנה את כל התמונה גם אם הליכוד יירד בעוד שניים-שלושה מנדטים.
ואם הם לא – מכה לגוש הימין, ולא רק 'מכה בכנף'. וגם מספר המנדטים שיקבלו הרשימות הערביות יכול להיות מאוד משמעותי למי שירכיב. והסיבה שנייה שאני כבר לא מתרגש מסקרים היא כי מה שבעיני מתבקש, מאוד מתבקש, והמספרים בסקרים מחזקים זאת, זה שסוף סוף תקום כאן ממשלה רחבה, ציונית, חוצת מפלגות, המייצגות אזרחים שלא רק מקבלים, אלא גם נותנים. נכון שקודם שהבוחר אמר את דברו, ראשי המפלגות השונות נזהרים שלא להתבטא כך במפורש, אבל להבנתי גם הם מבינים שאחרי הישמע הגונג, לאחר שיתפרסמו התוצאות הרשמיות של הבחירות ובהנחה (שכרגע נראית הכי מציאותית שיש) שאין הכרעה ניצחת לכאן או לכאן, ההכרעה היא באיפון לכל היותר ובטח לא בנוק-אווט, יתכבד נשיא המדינה (ובעיני טוב שגם הרבנים הראשיים יתנו את האימפקט שלהם גם אם הוא לא עושה רושם רב) וינווט את מלאכת הרכבת הממשלה רק, אך ורק, למתווה הזה של ממשלת אחדות לאומית, ממשלת התקומה יקרא לה ביבי, ממשלת הריפוי יקרא לה איזנקוט, ממשלת השיקום והצמיחה יקרא לה בנט, לא משנה השם. ו(אם) כשזה יקרה, ממש לא אכפת לי, ואני אף סבור שיש לכך התכנות, שרה"מ נתניהו יסגור על רוטציה עם איזנקוט, שנה לראשון שלוש לשני, תוך כדי הסכמות רחבות על הרכב מוסכם לוועדת חקירה שלא אכפת יהיה לי איך יקראו לה ממלכתית, לאומית או טיפולית, העיקר שתוקם עם אנשים רציניים ועם סמכויות כדבעי. אז, בהינתן ושני הדברים האלה יקרו בעז"ה, גם ממש לא אכפת לי ואפילו אהיה בעד, שיסגרו לנתניהו את כל התיקים ובתום שנה לכהונתו החדשה-ישנה ייצא ויפרוש לביתו, ואני בטוח גם אז יהיה לו מה לתרום. גם למדינה (בהסברה בעולם, למשל) וגם לביתו.
ואחרי שכתבתי את זה, תהיתי לרגע איך מטור המאופיין בד"כ בציניות קרה יצא לי הפעם טור, או לפחות הקטע האחרון, אופטימי משהו. אז ככה. אמש השתתפנו רעייתי שתחי' ואני בערב שירה בציבור וסליחות עם יצחק מאיר שנערך במתחם עזר מציון במושב נחלים. היו שם מאות, בהם עשרות רבות של פצועי צה"ל מהמלחמה הנוכחית עם בנות זוגם או ההורים, היו שם משפחות שבניהם הלוחמים הגיבורים עדיין במחלקות השיקום בבתי החולים מרותקים למיטות, חלקם בקושי מגיבים זה שנתיים ויותר, והיו שם גם הרבה מאוד משפחות שכולות. וכן, היו שם גם כאלה שהמלחמה לא התדפקה על דלת ביתם, אבל חשו וחשים חלק מהמשפחה המורחבת. הרב שי פירון דיבר, כדרכו, הרבה על לעשות טוב בתיבול סיפורים מהחיים שאת חלקם העלה בספר חדש שהוציא בימים אלה לאור על המסרים שהשאירו לנו הנופלים במשפט שנהגו להתבטא (והרב פירון נתן לכל ציטטה כזו פירוש משלו בספר). אבל עם כל ההערכה שלי לרב, את הלב שלי שם כבש בחור בשם פחימה, מ"פ בשריון, שסיפר על הקרב שהוביל בחאן-יונס, קרב בו נהרג שי פיזם הי"ד. התנאים לא אפשרו להעביר את הגופה לעורף, אז כיסוה בדגל ישראל וישבו סביבה, עד שהתאפשר. בהמשך נהרג לו חייל נוסף ונפצעו עשרות. כמובן הוא לוקח את זה איתו לכל החיים. בין השאר סיפר כי בבית בו התאספו בחאן יונס מצאו עוד עם מיתרים קרועים. פחימה הבין כי הוא חייב לרומם את מצב רוחם של הנוכחים, וניגן שם במהלך החנוכה על העוד הקרוע כדי לרומם את הנפש של החיילים. ומשם לכאן. וכאן, בהתכנסות בנחלים, פצח אז פחימה בשירי נשמה בקולו, סילסל ושר, וניכר היה כי מתרגש לא פחות מהמאות שהיו שם. ובצד, מרדכי שנוולד, שנפצע קשה במלחמה וב"ה יצא מזה לאחר שיקום ארוך, מפליא בנגינתו המרגשת על הכינור, ולא נשארו הרבה עיניים יבשות. ומי ש'אחראי' לערב הזה הוא יוסי רוזנפלד, איש חסד אמיתי. תודה לכם. אני בטוח שההרגשה עימה יצאתי מהערב הזה היא שהביאה אותי להיות בטור הזה 'מנומס' מהרגיל. נראה כמה טורים זה יחזיק.
גמר חתימה טובה.
