בן דוד יצחק (רב, ד"ר, ראש בית המדרש שערי ציון להכשרת רבני ערים)את הטור השבוע אני מבקש להקדיש לשיחה מדומיינת בין יהושע לכלב בעקבות חטא המרגלים. השיחה עצמה היא כמובן מעין מדרש, אך כזה שמבוסס על קריאה צמודה בכתוב בפרשה שלנו, ובמקומות נוספים בסיפורם של השניים.
"הרי אני הוא שהתייצבתי בעוז למול ההתפרקות כבר מראשיתה", פתח כלב בקול רועד, כשהוא מישיר מבט חודר אל חברו. "אני זה שעמדתי שם לבדי, כמעט חסר אונים, בשעה ששאר חברינו למשלחת הפיצו בקרב העם רוח נכאה והוציאו את דיבת הארץ לרעה. אתה הרי זוכר את המילים הקשות שלהם, יהושע. הן הדהדו במחנה כמו רעל שקט: 'אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד…'
לאחר הדברים המשתקים הללו, שריסקו את רוחם של השומעים, הרגשתי שאיני יכול עוד להחריש. הבנתי שזהו רגע קריטי שבו גורל האומה כולה מונח על הכף. אזרתי אומץ, נעמדתי, השתקתי את ההמון הסוער וצעקתי את הדברים הנחרצים שחייבים היו להיאמר באותה שנייה: 'וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר: עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!'.
jehyun-sung
וברגע הגורלי הזה, יהושע – אתה נותרת מאחור. לא הצטרפת אליי אל המערכה. נעמדת שם בצד, בשקט מוחלט, פניך חתומות, מהורהר ומטולטל. איני יודע אילו סערות התחוללו בליבך באותן דקות ארוכות, אך התחושה שלי הייתה שנשארתי בודד בחזית. ואומר לך דבר אחד נוסף, יהושע. אני משוכנע שהשתיקה הזו שלך היא הסיבה לכך שבתחילה, כאשר נגזר העונש הנורא על דור המדבר, הקב"ה החריג ממנו רק אותי. אתה הרי לא הוזכרת שם בכלל באותו שלב: 'וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ… וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ'.
לאור כל הדברים הללו, יש דבר אחד שאני מתקשה להבין, ואולי לא אבין לעולם. מדוע, בסופו של דבר, כאשר משה רבנו חיפש מנהיג שיחליף אותו ויכניס את העם לארץ – הבחירה נחתה דווקא עליך? מדוע נבחר מי ששתק והמתין, ולא מי שהתייצב בעוצמה חזיתית וגילה מנהיגות ללא חת ברגע השבר הקשה ביותר של האומה מאז יציאת מצרים?"
יהושע הקשיב לקולו הכואב של רעו. הוא עצם את עיניו, נשם עמוק, ולקח לעצמו כמה רגעים ארוכים כדי לאסוף את מחשבותיו. כשפתח את עיניו, ניבטה מהן אמפתיה עמוקה, והוא השיב לחברו ברוך:
"כלב יקירי. את התשובה לשאלה הזו אני נושא בליבי כבר שנים ארוכות, מאז אותם ימים סוערים ששנינו זוכרים היטב, כאילו התרחשו רק אתמול. נמנעתי עד כה מלפתוח איתך את הפצעים הללו, אך כעת, כשאתה מניח את הדברים על השולחן בכנות כזו, איני יכול שלא לשתף אותך במה שעבר עליי באותם רגעים בקדש ברנע.
אכן, צדקת. שתקתי בתחילה. אך שתיקתי לא נבעה מתוך פחד או מבוכה. שתקתי מפני שהבנתי שבאותן שניות קשות, הכלי המנהיגותי החשוב ביותר אינו הצעקה, אלא ההקשבה. חברינו המרגלים היו נסערים באמת. המראות שראינו בארץ – חומות הענק וקומתם של התושבים – עוררו בהם חרדה קיומית עמוקה. הם היו זקוקים למקום שבו יוכלו לבטא את החששות שלהם, לחלוק אותם עם ההנהגה מבלי שיושתקו מיד.
חשבתי אז שהתפקיד שלי כחלק מההנהגה היה קודם כל להכיל את הפחד. ידעתי שאם אתייצב מולם באגרסיביות ואבטל את דבריהם, המצב רק יקצין והם יתבצרו בעמדתם. קשה לי לומר לך את זה, כלב, אבל להבנתי – זה בדיוק מה שקרה בעקבות ההתפרצות שלך.
אתה הגבת בחדות: 'עלה נעלה כי יכול נוכל'. ומה קרה מיד לאחר מכן? רק אחרי המילים הנוקבות שלך, חברינו המרגלים נדחקו לפינה, נבהלו מההשתקה, והגיבו בהקצנה רבתי: 'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ'. האם נתת דעתך אי פעם על הדינמיקה הזו? לפני שדיברת בנחרצות, הם לא אמרו שזה בלתי אפשרי; הם רק תיארו את הקשיים. אילו היינו נוהגים בקצת יותר אמפתיה כלפי החרדות שלהם, היינו יכולים לנתב את השיח כולו למקום חיובי ובונה.
הדברים שאמרת היו נכונים ואמיתיים מצד עצמם, אך ברמת היחסים האנושיים הם היו הרסניים. הניסיון שלך להדוף לחלוטין את הרגש האנושי – הפחד – גרם להם להתבצר באיומים, ומכאן הדרך הייתה קצרה להתמוטטות הכללית. מנהיגות לאומית אינה נמדדת רק באומץ לב אישי, אלא ביכולת לקרוא את המפה הרגשית של העם, להבין את מקור המצוקה, ולפעול מתוך הכלה.
זו הסיבה שהקב"ה שיבח אותך באופן כה מיוחד. עוז הרוח ועוצמת האמונה שלך הופכות אותך לאדם הראוי ביותר לרשת את חברון – עיר האבות והשורשים שלנו. אך הנהגת עם שלם, פצוע ומבוהל, היא סיפור אחר לגמרי.
אתה ודאי זוכר מה קרה בשלב מאוחר יותר. רק כשהרוחות כבר רתחו, נעמדתי גם אני לדבר וניסיתי למשוך אותך אל סגנון אחר, מכיל ורך יותר. אמרנו אז יחד לעם: 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ… טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת'.
אתה מבין את הסוד הגלום שם, כלב? להשתמש במילה 'אם'. לא להתנגש חזיתית בספק ובפחד, אלא לצעוד איתם. לקחת את סימני השאלה של העם ולתעל אותם בעדינות אל מקום של אמונה. אין בינינו שום מחלוקת על החזון, חברי הטוב. המחלוקת בינינו היא אך ורק על הדרך שבה פונים אל נפשו של אדם. אך לעיתים, הדרך הזו – היא כל ההבדל כולו".
