הוצאת דיבה

"וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – שלושה מוקדים מרכזיים נמצאים במעשה המרגלים, ושלושתם קשורים מאוד על הווייתנו כיום, וכמה אנחנו נקראים ללמוד ממעשיהם. היסוד הראשון הוא הוצאת דבר הארץ הטובה והמיוחדת בה אנו נמצאים. התיאורים שהם תיארו היו תיאורים לא רחוקים מהאמת. אפילו משה רבינו אמר בספר דברים תיאורים דומים: "עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים, אֲשֶׁר אַתָּה יָדַעְתָּ וְאַתָּה שָׁמַעְתָּ מִי יִתְיַצֵּב לִפְנֵי בְּנֵי עֲנָק" (דברים ט, ב). החומרה הגדולה של מעשיהם היא הטשטוש שבין העובדות האובייקטיביות, שאכן הציפייה מהם הייתה להביא אותן כפי שהן, ובין הפרשנות. שכן האנשים התרים את הארץ לא הסתפקו בהבאת העובדות לכאן ולכאן, אלא גם הוסיפו מילה: "אפס: "אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", לאמור: הם גם שקללו את טיב הארץ ביחד עם הערכת היכולת שלנו לבוא אליה, ובשל כך הוציאו את דיבת הארץ רעה. תפקידם היה לתווך את המציאות לעם ישראל, ולהביא את העובדות הקשורות בארץ, אולם הם חרגו מתפקיד זה בהכניסם את פחדיהם לדבריהם.

הדבר מלמד על מוקד שני שנמצא בדבריהם, והוא חוסר האמון בריבונו של עולם, וכניעה לרפיון הידיים כפי שהוא נראה בעיניהם. התנהגות זו נפתחה בדיווחים של המרגלים, אך הפכה לדמותו של הדור כולו. משורר ספר תהילים סיכם זאת בקיצור ובדיוק: "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ. וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'" (תהילים קו, כד-כה). משה רבנו בספר דברים הדגיש גם את זה: "…וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בה' אֱ-לֹהֵיכֶם. הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם בַּדֶּרֶךְ לָתוּר לָכֶם מָקוֹם לַחֲנֹתְכֶם, בָּאֵשׁ לַיְלָה לַרְאֹתְכֶם בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וּבֶעָנָן יוֹמָם" (דברים א לב-לג). אסור היה להם להתעלם מכל מה שנעשה עד עכשיו, ומההשגחה המיוחדת לה זכו, ולתת לפחדים ולחששות לגבור. אמונתם בריבונו של עולם ובציוויו היו צריכים לגרום להם לא להתעלם מהקשיים ומהסכנות, כפי שכאמור משה רבנו לימד אותם, אך לא להיכנע להם, ובוודאי שלא לבנות יסודות אמונה הפוכים: "…וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ: בְּשִׂנְאַת  ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (שם כז).

ובעומק נאמר כי אפשר שהסיבה היסודית יותר הייתה :"…וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (שם כו), וכפי שכתבו רבים מגדולי ישראל לאורך הדורות. הרצון להישאר במדבר היה חלק מההנעה של דברי העם. תקופת אכילת המן אכן מתוארת בתורה בשתי זוויות מנוגדות. מחד גיסא, אכילת המן מתוארת כחוויה מרוממת וטעימה: "…וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ" (שמות טז, לא); "…שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת, וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן" (במדבר יא, ח);  ומאידך גיסא, חוויית התלות המתמדת בו הייתה לא פשוטה: "… וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָה יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג). כנראה, היה הבדל בין השנתיים הראשונות (בהם נשלחו התרים את הארץ) ובין שנת הארבעים. ההנאה מכך שאין צורך לזרוע, לחרוש, לקצור וכדו' – מפתה מאוד, והרצון להישאר ב"כולל" המתמיד של ריבונו של עולם – אף הוא היה חלק מהמבט בה הסתכלו על ארץ ישראל.

אף שלא ניתן לעשות "העתק-הדבק" מתקופה לתקופה – הדברים כל כך רלוונטיים גם לתקופתנו: גם היחס של היורדים מהארץ אל הארץ הטובה והמבורכת; גם סוגיית האמונה בריבונו של עולם ובקיום מצוותיו בארץ, וגם חיי תורה ועבודה בארץ עצמה. אולם יותר מכל עלינו לשנן את התהום העמוקה שיש ב"פייק ניוז", בטשטוש שבין עובדות ופרשנות, ובהטייה לאור אג'נדה תפורה מראש. אלה התראות שבתקופה הנוכחית הופכות להיות קריטיות ליכולתנו לפעול בעולם.