שרון שלום (רב, ד"ר, ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)המפגש בין יהדות אתיופיה לבין היהדות הרבנית אינו רק מפגש בין מנהגים שונים, אלא בין שתי תודעות דתיות שהתפתחו מתוך אותו סיפור יהודי והעניקו משקל שונה לא-לוהים, לעולם ולאדם. מסורת ביתא ישראל התפתחה במשך מאות שנים מחוץ לעולמם של המשנה והתלמוד. היא התקיימה כמסורת יהודית בעלת עולם דתי, פרשני והלכתי משלה, שנשען במידה רבה על כתבי הקודש, ובראשם האורית, על המסורת הכוהנית ועל המנהג הקהילתי. אילו נחשפה להתפתחות הרבנית אין להניח שהייתה מאמצת אותה בהכרח.
כתבי הקודש, ובראשם האורית, המסורת הכוהנית והתפילה עיצבו עולם בעל זיקה עמוקה לתבניות מקראיות. אין פירוש הדבר שביתא ישראל שימרה את המקרא כפי שהיה, אלא שהמפגש עמה מאפשר לזהות מרכז כובד שונה מזה שהתפתח במסורת הרבנית. התורה נפתחת: "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ". היא אינה מתחילה באדם אלא בעולם. לפני האדם נבראים האור והחושך, השמים והארץ, הצומח ובעלי החיים, ועליהם נאמר "כי טוב". רק בסוף, ביום השישי, מופיע האדם. הוא נכנס אל עולם שלא הוא יצר, עולם שכבר יש בו סדר, משמעות וטוב. חז"ל עצמם ביטאו זאת באמירה שאם תזוח דעתו של האדם אומרים לו: "יתוש קדמך במעשה בראשית".
ואולם, בספרות חז"ל מתפתחת גם תנועה אחרת. האדם נעשה שותף פעיל בעולם: הוא מפרש, מכריע, מקדש את הזמן, שב בתשובה ועומד בדין. במקרא האדם מקבל עולם; אצל חז"ל הולכת ומתעצמת השאלה מה יעשה האדם בעולם שקיבל.
ראש השנה הוא דוגמה מובהקת. על פי מסורת ביתא ישראל, מניין החודשים מתחיל בניסן, המכונה "ליסן", בהתאם לציווי: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב, ב).
המשנה מדברת על "ארבעה ראשי שנים" ומבחינה בין א' בניסן, "ראש השנה למלכים ולרגלים", לבין א' בתשרי, "ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות" (משנה ראש השנה א, א). גם בשאלה מתי נברא העולם נחלקו חז"ל: רבי אליעזר אומר "בתשרי נברא העולם", ואילו רבי יהושע אומר "בניסן נברא העולם" (ראש השנה).
עפ"י מסורת ביתא ישראל ניסן נותר הראשון לחודשים, אך הבריאה קשורה לתשרי: העולם החל להיברא בכ"ה באלול, וא' בתשרי, היום השישי לבריאה, הוא יום בריאת האדם. אלא שכאן מתגלה הבדל עמוק. העובדה שא' בתשרי מזוהה עם בריאת האדם אינה מחייבת שהאדם יהיה מרכזו של היום. התורה אינה מכנה את א' בתשרי "ראש השנה", וגם לא כיום דין. היא מכנה אותו "זִכְרוֹן תְּרוּעָה" (ויקרא כג, כד) ו"יוֹם תְּרוּעָה" (במדבר כט, א). אין תיאור של אדם העומד למשפט.
שינוי מופיע בספרות התנאים: "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" (משנה ראש השנה א, ב). מכאן מתפתחת במסורת הרבנית תודעת ראש השנה כיום הדין: האדם ומעשיו עוברים למוקד. מעבר מן העולם אל האדם, מן הבריאה אל האחריות האנושית.
מסורת ביתא ישראל מאפשרת לשמוע ביתר עוצמה את הקול האחר. ראש השנה נחוג בה יום אחד ומכונה "ברהן סרקה"- "זריחת האור". סבי ומורי היה אומר שזהו האור הראשון שברא הקב"ה במעשה בראשית. נקודת המוצא אינה האדם הנידון אלא האור הנברא; לא "מה יהיה דיני?", אלא המפגש עם עולם המתחדש בבריאת הא-ל. את אותה תודעה אפשר לזהות גם בשפת התפילה. הפסוק החותם את ספר תהילים אומר: "כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָ-הּ" (תהילים קנ, ו), ואילו בנוסח הגעז:
ኵሉ ፡ ነፍስ ፡ ይሴብሖ ፡ ለእግዚአብሔር ("כל נפש תשבח את ה'.) אין לטעון שהמילה ነፍስ (נֶַפְס) כשלעצמה כוללת את כל מרכיבי הטבע. אולם בתוך עולמו הרחב של ספר תהילים היא מאפשרת לשמוע תודעה קוסמית של שבח. מזמור ק"נ מצרף שופר, נבל, כינור, תוף, עוגב וצלצלים עד לחתימה "כל הנשמה תהלל י-ה". ובמזמור קמ"ח התמונה מפורשת אף יותר: השמש והירח, כוכבי האור, השמים והארץ, ההרים והגבעות, עצי הפרי, החיה והעוף כולם נקראים להלל את ה'. מכאן אפשר לקרוא את הנוסח בגעז, "כל נפש תשבח את ה'", כחלק מתודעה מקראית רחבה שבה האדם אינו עומד לבדו לפני א-לוהים אלא עומד לפניו בתוך הבריאה. השמים, הארץ והחיים שסביבו אינם תפאורה לסיפורו; העולם עצמו משבח את בוראו.
המסורת הרבנית פיתחה בעוצמה את ייחודו ואחריותו של האדם המצווה, המפרש, החוטא, השב בתשובה והעומד בדין. המסורת המקראית-אתיופית מזכירה לו שהוא נמצא בתוך עולם שקדם לו, והוא קול אחד בתזמורת הבריאה. שתי התודעות אינן חייבות לסתור זו את זו. החיבור בניהן מציע איזון: האדם אינו מרכז הבריאה, אך הוא נושא באחריות מיוחדת כלפיה. הוא אינו בעל הבית של העולם, אך הוא אחראי למה שיתרחש בו. מכאן אפשר לנסח מחדש גם את שאלתו של ראש השנה: לא רק מה יהיה דינו של האדם, אלא גם מה יהיה דינו של העולם בידיו של האדם.
