ד"ר יצחק קניגסברגיש סוג אחד של נדר שבו האדם אוסר על עצמו הנאות המותרות לו על פי התורה: "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל').
רש"י : "האומר הרי עלי קונם שלא אוכל או שלא אעשה דבר פלוני, יכול אפילו נשבע שיאכל נבלות אני קורא עליו ככל היוצא מפיו יעשה, תלמוד לומר לאסור אסר, את המותר ולא להתיר את האסור". מדברי רש"י משתמע שמותר לאדם לקבל על עצמו בנדר, שלא לאכול מאכלים הערבים לחיך, וגם לאסור איסר של שאר ההנאות החושניות הגשמיות כגון שמיעת מוזיקה, רחיצה בחמין וכו'. אם כך, מדוע קבעה התורה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ, שהרי גופו – החלק הגשמי שבו מתענה עקב הנדר, ולא נפשו – החלק הרוחני שבו?
כדי לענות, ננסה לבחון באדם את היחס שבין גוף לנפש. בשמונה פרקים לרמב"ם (פרק א) יש פירוט של תפקודי הנפש: "דע, כי נפש האדם נפש אחת, ולה פעולות רבות חלוקות: הזן, והמרגיש, והמדמה, והמתעורר, והשכלי". במונחים מודרניים ניתן להסביר זאת כך: הנפש – זה כוח החיות של האדם האחראי על פיקוח והפעלת אבריו – גפיים, לב , ריאות וכו', ועל תפקודיו השכליים –מודעות , חשיבה, זיכרון , רגש וכו'. בניגוד לתפיסה הפילוסופית הדואליסטית הטוענת שהגוף והנפש הן שתי ישויות נפרדות, הפילוסופים המודרניים מחזיקים בעמדה שהנפש איננה דבר נפרד מהגוף.
הנפש זקוקה לגוף כדי לקבל ביטוי בעולם הפיזי, והגוף זקוק לנפש כדי לחוות את החיות שבו. אנו נוטים לחלק את החוויות שלנו לתחושות פיזיות או נפשיות, אך למעשה לא ניתן להפריד ביניהן. לדוגמה – חרדה היא חוויה פיזיולוגית באותה מידה שהיא חוויה נפשית. דופק מואץ, הזעה ומתח שרירי הם המרכיבים הפיזיולוגים של תחושת דחק ודאגה נפשית.
אדם שחווה התרגשות גדולה, כשהוא במצב רוח מרומם במיוחד לאור הודעה משמחת שקיבל או לאור אתגר חשוב שעומד בפניו והוא נחוש להשלימו, יצליח להתגבר על קשיים גופניים כמו עייפות או מאמץ גופני מתמשך, לא ישים לב שהוא רעב או צמא ויפעל מתוך אנרגיות שלא ברור מה מקורן. דוגמה זו מבטאת את ההשפעה החיובית של הנפש – מוטיבציה, כוח רצון, נחישות ודבקות במטרה – על הגוף.
לעומת זאת מצבי לחץ, תסכול, עומס בעבודה או בלימודים, חששות ודאגות עלולים לבוא לידי ביטוי כעייפות נפשית או כתחושה של לאות גופנית. כאשר מצבים נפשיים אלה מחמירים, עלול גם להחמיר המצב הגופני ולהתבטא בהתפתחות מחלות שונות. מחלות הפורצות בעקבות מצבי לחץ נפשי או שהסימפטומים שלהן מחמירים בעקבות מצבים אלו, הן מחלות פסיכוסומאטיות ( פסיכו – נפשי, סומטי – גופני).
אדם המקבל על עצמו בנדר לשמור דיאטה ולאסור באיסר על אכילת דברים משמינים, או אכילת סוכר או מאכלים מלוחים, הרי שאת ההחלטה קיבלה הנפש המושכלת, בכדי לשמור על בריאות הגוף, המשמשת כאכסניה לאותה נפש מושכלת. אמנם הגוף סובל מהעדר התענוגות הגסטרונומיות, אך הפסדו יוצא בשכר בריאותו בהחלטת נפשו, כדי לקיים את המאמר: "נפש בריאה בגוף בריא".
את הדיאטה שמציע הרמב"ם לגוף האדם (הלכות דעות פרק ד) : "לעולם לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב, לא יאכל אדם עד שתתמלא כריסו אלא יפחות כמו רביע משבעתו", הוא לומד מהציווי : "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" – ולא נכתב לגופכם.
הדיאטה משמשת כאן כבנין אב לכל המקרים שבהם אדם מקבל בנדר סיגופי גוף, אך בסופו של דבר הוא אוסר איסר על נפשו
המושכלת, האחראית על סיגופים אלה.
(מטות תשעו)
