אבידן יאיר (דירקטור ופעיל חברתי, לשעבר המפקח על הבנקים)פרשת קורח היא מן הפרשות האקטואליות ביותר בתורה. היא אינה עוסקת באויבים מבחוץ, באתגרים כלכליים או במלחמות. היא עוסקת במשהו מורכב יותר והוא האיום הנובע מתוך החברה עצמה, כאשר האמון נשחק, כאשר המחלוקת הופכת לכלי מאבק, וכאשר השיח הציבורי עובר מדיון ענייני על מדיניות לערעור על עצם הלגיטימיות של המוסדות והמנהיגות.
קורח, בן לוי, שהינו אדם בעל מעמד, השפעה וכוח, יחד עם דתן, אבירם ו-250 נשיאי עדה, יוצא נגד משה ואהרן בטענה שנשמעת במבט ראשון כמעט שוויונית: "רַב לָכֶם, כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים… וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" (במדבר ט"ז, ג').
ביקורת היא תנאי הכרחי לחברה בריאה ולכן השאלה איננה האם מותר לבקר את ההנהגה. השאלה היא האם המחלוקת נועדה לתקן או לערער; לבנות או לפרק; לשרת את הכלל או לקדם אינטרס.
חז"ל היטיבו לנסח זאת כאשר הגדירו את מחלוקת קורח כ"מחלוקת שאינה לשם שמים". המסר הזה רלוונטי במיוחד לעידן שבו נדמה לעיתים שהוויכוח הציבורי אינו עוד על הדרך אלא על עצם קיומם של מוסדות, על הלגיטימיות של בעלי תפקידים ועל האפשרות לקיים מרחב משותף של עובדות ואמון.
אחד הרגעים המרתקים בפרשה הוא תגובתו הראשונה של משה – "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו". הוא אינו מגיב מיד. הוא אינו משיב בסיסמאות. הוא אינו מסמן אויבים. הוא מבין שמנהיגות אמיתית מתחילה בהקשבה למצוקה, גם כאשר הביקורת מופנית כלפיו.
זהו שיעור חשוב במיוחד בתקופה שבה מנהיגים ברחבי העולם וגם אצלנו נמדדים לא פעם ביכולתם לייצר כותרת, להאשים, להקצין או לחלק את הציבור למחנות. מנהיגות אינה נמדדת רק ביכולת לנצח בבחירות. היא נמדדת ביכולת לבנות אמון, להכיל מורכבות, להקשיב לביקורת ולחבר בין קבוצות שונות בחברה.
בהמשך הפרשה מופיע רגע נוסף בעל משמעות עמוקה. דתן ואבירם מתארים את מצרים כ"ארץ זבת חלב ודבש". דווקא מצרים, בית העבדים, הופכת לפתע בזיכרונם למקום אידיאלי. זהו אחד השיעורים החשובים ביותר בניהול חברה ובניהול מדינה. כאשר השיח הציבורי נשלט על ידי כעס, פחד או אינטרסים, גם הזיכרון הקולקטיבי עלול להתעוות. עובדות מפנות מקום לנרטיבים. מורכבות מפנה מקום לסיסמאות. האמת נדחקת מפני הפרשנות הנוחה. זוהי סכנה משמעותית, ולצערי, גם מוחשית.
חברה המבקשת לבנות עתיד אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על בירור האמת. היא זקוקה למוסדות חזקים, למנגנוני בקרה, לשומרי סף, למערכות מקצועיות וליכולת אמיתית ללמוד מכישלונות. לא משום שמוסדות הם מושלמים, אלא משום שהחלופה היא קבלת החלטות המבוססת על כוח, רגש או אינטרס רגעי.
לא במקרה מסתיימת הפרשה דווקא בהסדרת הסמכויות, התפקידים ותחומי האחריות של הכוהנים והלוויים. לאחר המשבר, התורה אינה מסתפקת בענישה. היא בונה מחדש מנגנוני משילות. היא מבינה שיציבות אינה נשענת רק על אנשים טובים אלא גם על מוסדות טובים, על חלוקת אחריות ברורה ועל מערכת המאפשרת איזונים ובלמים.
לקראת סיום הפרשה מצווה ה' להביא מטה מכל שבט. למחרת מתברר כי מטה אהרן הוא היחיד שפרח – "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". זהו דימוי יפה למנהיגות. מנהיגות אינה נמדדת רק בכוח או בסמכות. היא נמדדת ביכולת להצמיח. לייצר תקווה. ליצור ערך. לבנות תשתיות פיזיות וחברתיות. לחזק את האמון בין אדם לחברו ובין האזרח למדינה.
פרשת קורח מזכירה לנו כי מחלוקות תמיד היו ותמיד יהיו. השאלה איננה האם נתווכח. השאלה היא כיצד. האם נפעל מתוך אחריות או מתוך אינטרס. האם נחפש אמת או רק ניצחון. האם נחזק את המוסדות המשותפים או נחליש אותם. והאם נדע להצמיח, כמו מטה אהרן, עתיד משותף שיישא פירות גם עבור הדורות הבאים.
כי בסופו של דבר, חברה אינה נבחנת רק ביכולתה לנצח במאבקים של ההווה. היא נבחנת ביכולתה להבטיח שגם מחר יהיה כאן בית משותף, יציב, צודק ובר קיימה.
