מדוע אין את המילה "לא" באתיופיה?

הפעם אני רוצה לחשוף בפניכם תגלית מפתיעה. בשפה האתיופית (אמהרית או טגרית) המילה "לא" אינה קיימת. קשה לישראלים, תרבות בה בין המילים הראשונות שהתינוק אומר נמצאת המילה "לא", לתפוס זאת. אני נוהג לומר בבדיחותא שאתיופי שאומר "בסדר" מתכוון ל"אולי", כאשר הוא אומר "אולי" הוא מתכוון ל"לא", וכאשר הוא אומר "לא" זה סימן שהוא לא אתיופי. מה המשמעות לכך שהמילה "לא' איננה בלקסיקון היום יומי של התרבות האתיופית? ברור לכולנו שהתשובה איננה כי "האתיופים מתביישים" כי "לא נעים להם" אלא יש פה שיטה חינוכית ופילוסופית עמוקה מאחורי כל זה.

בפרשתנו, פרשת בהעלותך, מסופר כי לאחר שעזבו עם ישראל את הר סיני לכיוון קדש ברנע, החל העם להתאונן. "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'". מה פירוש המילה 'כמתאוננים'? הכתוב נמנע מלבאר באופן מפורש מהי משמעות מילה זאת. יש המפרשים "כמצטערים וכואבים", אחרים מבארים את המילה 'מתאוננים' במובן של המתאבל ומצטער על מות קרובו ויש שפירשו שהמילה 'מתאוננים' נגזרת מהמילה 'אָוֶן' שפירושה הוא: דברי שוא וריק. המשותף לכל הפירושים הוא חוסר, סוג של אנשים שחושבים שמגיע להם יותר, והם אף פעם לא מסתפקים ומרוצים ממה שיש להם. מתברר שהתנהגות מעין זאת רעה מאוד בעיני א-לוהים. לפחות מהתגובה החריפה של א-לוהים כנגד המתאוננים אנו מבינים שהתנהגות זאת פסולה מיסודה. בשורש חטא זה שוכנת תכונת חוסר הכרת התודה. תכונה זאת מסוגלת לערער את היסודות של כל בניין. אנו עכשיו מסוגלים להבין את התגובה החריפה על כפיות הטובה של העם, ואש שנשלחה מאת ה' החלה אוכלת בקצה המחנה וממיתה מהעם: "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה". גם כאן חלוקים חז"ל במשמעות המילים 'בקצה המחנה'. המונח איננו בא לתאר מאיפה זה התחיל גיאוגרפית, אלא ערכית. האם זה התחיל בגרים שבהם או בגדולים שבהם? האם הכוונה לרשעים שבמחנה או לצדיקים שבמחנה? מה חז"ל רוצים ללמד אותנו? הם אומרים לנו שתכונת חוסר הכרת תודה המשמשת כתשתית למתאוננים איננה קשורה לאם חשבון הבנק מנופח בדולרים או במינוס, לאדם שאוכל בשר כל יום או שלא אוכל כלל. זאת מחלה של כולם.

במסדרונות רשות הדואר בירושלים מסתובבת אגדה על מכתב הממוען לא-לוהים שהגיע למקום, והעובדים לא ידעו מה לעשות בו. כשפתחו את המכתב, הם גילו בתוכו בקשה של איש קשה יום שביקש מא-לוהים לשלוח לו 5,000 שקל. עובדי בנק הדואר הרימו את הכפפה והחליטו לעשות מעשה: הם ערכו מגבית, גייסו 4,300 שקל ושיגרו אותם לכתובתו של השולח. כעבור שבועיים התקבל מכתב נוסף מאותו השולח, גם הוא מיועד לא-לוהים. כשפתחו אותו התברר לעובדים שמדובר במכתב תודה. "תודה ששלחת לי את הכסף ונענית לבקשתי", כתב השולח, אך הוסיף: "בפעם הבאה אנא אל תשלח את הכסף דרך עובדי הדואר, שגנבו לי ממנו 700 שקל". מצחיק, אבל זה אמתי. השאלה לפיכך איננה מה יש לנו בחשבון הבנק אלא איך אנו חיים עם החשבון הבנק, יהיה אשר יהיה, שיש לנו.

נוכל עכשיו להבין מדוע המילה "לא" איננה בלקסיקון של התרבות האתיופית, שם לא רק שלא אומרים "לא", אלא הילדים מחונכים לענות בצניעות ובנימוס תוך כדי הורדת הראש מפני הורים וזקנים עד כדי כך שלהסתכל בפנים נתפס בתרבות זאת כחוצפה. חוסר הקיום של המילה "לא" בתרבות זאת מבטאת את הקרבה של אדם לזולתו. המילה "לא" עלולה להוות מחיצה ולבטא חוסר אמון בין אחד לשני. האדם נתבע לצמצם את עצמו, ולחיות מתוך תודעה של הכנעה. תביעה זאת, אין כוונתה כתפיסות דתיות סטנדרטיות התובעות מהאדם לחרוג מרציותיו, רגשותיו צרכיו ומאוויו, ההפך, לדידה של תרבות זאת, כפי שהבנתי מדודי דניאל מנגשה ז"ל, במסגרת תפיסה זו האדם נתבע להאזנה, להקשבה לרציותיו, רגשותיו צרכיו ומאוויו של הזולת.

השבוע חלו שלושים שנה למבצע שלמה. אחד הדברים שכולם מספרים עליו הוא השקט המופתי ששרר במהלך המבצע. אף אחד מהעולים לא התלונן, אף אחד לא בכה, הם פשוט היו ממושמעים מאוד. מהאדם המערבי תרבות זאת רחוקה כרחוק מזרח ממערב, אבל דווקא האירועים האחרונים שחווינו, וגם לפניהם, כאשר כבר שנתיים הפוליטיקאים מתקוטטים אחד עם השני ואין ממשלה, מלמדים אותנו עד כמה אנו זקוקים לערכים הללו בחיינו. דבריו של ד"ר חיים פרי מבטאים זאת היטב: "לתפיסתי, קירוב הנוער היהודי למורשת ביתא ישראל, הוא צורך אדיר. הם זקוקים לסיפור ביתא ישראל כאויר לנשימה משום שבו גלומים היסודות שמחברים אותם אלינו ושמחברים אותם לעצמם. מורשת העדה, מתחברת, בד בבד ליסודות שעליהם קמה הציונות, בית לעם היהודי, ל'אחר שהוא אני'. תפיסת זהות מורחבת…היא עניין קיומי לכולנו". ומי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם.