זקס יונתן (רב, הוגה דעות וחבר בית הלורדים של בריטניה לשעבר. מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)חוקר המנהיגות רונלד חפץ מאוניברסיטת הרווארד ועמיתו מרטי לינסקי מדברים על חשיבותה של האבחנה שעושה מנהיג בין תפקידו לבין עצמו. תפקיד הוא עמדה שאנו מחזיקים בה. העצמי הוא מי שהננו. מנהיגות היא תפקיד. היא איננה זהות. היא איננה מי שאנחנו. לכן, אל לו למנהיג לראות מתקפה על מנהיגותו כמתקפה אישית:
זו תחבולה מקובלת – להעביר את הוויכוח על סוגיה מסוימת לפסים אישיים כאסטרטגיה שמטרתה להוציא אתכם מכלל פעולה. אתם רוצים להגיב בשעה שאתם מותקפים. אתם רוצים להגיב כשמתארים אתכם בצורה מעוותת… כשתוקפים אתכם אישית, התגובה המיידית תשקף התייחסות אישית… ספיגת ביקורת מפי אלה היקרים לכם היא בדרך כלל חלק בלתי נפרד מהפעלת מנהיגות… כשאתם מתייחסים להתקפות "אישיות" באופן אישי, אתם מסייעים שלא מדעת למזימה להוציא אתכם מכלל פעולה באחת הדרכים הנפוצות ביותר – אתם הופכים את עצמכם לבעיה שצריך לפתור.[1]
משה טועה בכך פעמיים. בפעם הראשונה, הוא מתגונן בפני ה' לאחר העלבונות שהטיחו בו דתן ואבירם. בפעם השנייה הוא מבקש מה' שיראה בנחרצות ובאורח נס שהוא, משה, הינו המנהיג שה' בחר. אבל משה איננו הנושא כאן. הוא כבר בחר בדרך הפעולה הנכונה כשהציע את מבחן מחתות הקטורת. מבחן זה היה מיישב את המחלוקת. אשר לסיבה שאפשרה את המרד מלכתחילה, הלוא היא תסכולו של העם מן הידיעה שלא יזכה להיכנס לארץ – בעניינה משה לא יכול היה לעשות דבר.
jehyun-sung
משה הרשה לעצמו להיפגע מטענתו של קורח "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?" ומאמירתם המעליבה של דתן ואבירם "כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר". אלו היו התקפות אישיות מאוד, אבל בהתייחסוֹ אליהן ככאלו אפשר משה ליריביו להגדיר את תחומי הגזרה של המחלוקת. כתוצאה מכך, העימות החריף במקום להתפוגג.
קשה שלא לראות זאת כסימן ראשון לכשל שעתיד היה לעלות למשה במחיר ההזדמנות להכניס את העם לארץ. כאשר אמר למתלוננים על מחסור במים, כעבור כמעט 40 שנה, "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים: הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?" (במדבר כ, י), הוא הפגין אותה נטייה לתפוס את הטענות כאישיות ("…נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?); והלוא התלונה הזאת ודומותיה לא כוונו כלפיו, אלא כלפי ה'.
התורה כנה עד כאב לגבי משה, כדרכה בכל גיבוריה. בני אדם הם רק בני אדם. גם הגדולים שבהם טועים. במקרה של משה, הגדולה בסגולותיו הייתה גם הגדולה בחולשותיו. הכעס שלו על עוולות העמיד אותו כמנהיג מן המעלה הראשונה. אבל הוא אִפשר לכעס שלו להתעורר בגלל האנשים שהוא הנהיג – ודבר זה הוא שגרם לו, לדעת הרמב"ם (שמונה פרקים, פרק ד), להפסיד את ההזדמנות להיכנס לארץ. "ספיגת כעסים", כותבים חפץ ולינסקי, היא "משימה מקודשת… ספיגת ביקורת באורך רוח מצביעה על מתן כבוד לייסורי השינוי".[2]
אחרי פרשיית המרגלים, משה עמד בפני משימה כמעט בלתי אפשרית. איך אפשר להנהיג אנשים היודעים שהם לא יגיעו בימי חייהם ליעדם? בסופו של משבר, המרד דעך למראה מטה אהרון, פיסת עץ יבש, מתעורר לחיים חדשים, ומניב פרחים ופירות. אולי לא רק על אהרון אנו למדים מכך, אלא על בני ישראל עצמם. הם חשבו על עצמם כמי שנידונו למות במדבר; עתה אולי הבינו שגם הם יניבו פרי: ילדיהם, ממשיכיהם, ישלימו את המסע וייכנסו אל הארץ. והייתה זו נחמתם.
מכל אתגריה של המנהיגות, אפשר שהקשה ביותר הוא לשמוע ביקורת ולא לראות אותה כאישית, ולהישאר רגועים כאשר המונהגים מטיחים בך את זעמם. אולי משום כך אומרת התורה מה שהיא אומרת על משה, גדול המנהיגים אי פעם. זו דרך להזהיר את דורות העתיד: אם הכעס של עמכם מכאיב לכם לפעמים, נסו להירגע. משה שילם מחיר כבד על כך שלא הצליח לנתק רגשית את עצמיותו מתפקידו.
אף כי אין זה נראה כך, הכעס המופנה כלפיכם אינו נוגע לכם עצמכם אלא לעמדה שאתם מייצגים ולתפקיד שאתם מגלמים. נטרול הרכיב האישי הוא הדרך הטובה ביותר להתמודד עם ביקורת. אנשים מתרגזים כאשר מנהיגיהם אינם יכולים לסלק מציאות קשה כבמטה קסמים. בנסיבות כאלה, מנהיגים נקראים לספוג את הזעם באורך רוח. אכן, זאת משימה מקודשת.
——————
[1] רונלד חפץ ומרטי לינסקי, מנהיגות במבחן: להוביל שינוי ולהישאר בחיים, מאנגלית: דרורה בלישה, תל-אביב: ידיעות ספרים, 2010, עמ' 148, 205–206.
[2] שם, עמ' 161–162
