גרנביץ אהרןהם הזיזו כוורות בחשכה כשהטילים שרקו מעל, כיבו עשרות שריפות עם מפוחים על הגב, ואיבדו מרעה ודבש ושנים של עבודה. שני דבוראים בגבול הצפון – תלם גלילי מקיבוץ איילת השחר, ודבוראי־מילואימניק שביקש להישאר סא"ל ש' – מספרים איך שמרו על מיליוני דבורים בזמן שהצפון בער, ולמה בסופו של דבר החליטו ששום צנצנת דבש לא שווה חיים של חובש
אהרן גרנביץ
הכביש מטפס מצומת גולני צפונה, ובשעת בוקר מוקדמת של אלול הוא כמעט ריק ממכוניות. משמאל, על הרכסים, עדיין ניכרים כתמי שחור של השריפות שאכלו את החורש בקיץ שעבר, אבל בין הכתמים כבר מבצבץ ירוק חדש, עקשן, של אלונים שמסרבים למות. מימין נפרש עמק החולה, שטוח וזהוב, ומעליו, רחוק ועצום, יושב החרמון כמו זקן שראה הכול ואינו מתרגש. עופות מים ממריאים מן הביצה, עגורים ראשונים מסתובבים בשמיים בחיפוש אחר מקום בטוח להניח רגליהם, ובשולי הכביש רועות פרות ליד שלט צהוב שמזהיר מפני "איזור אימונים". הצפון, שנתיים אחרי שהיה קו חזית, חוזר לנשום. לאט, בזהירות, כמו אדם שהתעורר מניתוח, אבל חוזר.
בקיבוץ איילת השחר, על רקע דקלים ואקליפטוסים שגובהם הרם מעיד על גילם המופלג, מחכה לי תלם גלילי. גבר בן חמישים ומשהו, שיער אפור פרוע, זקן לבן מלא, כיפה שחורה קטנה על הראש וציציות מבצבצות מתחת לחולצת עבודה ירוקה, שעליה מודפס לוגו של איילה קופצת והשנה 1921. הוא נועל סנדלים. נטולי גרביים, בלי רשת, בלי מעיל דבוראים לבן, הוא מוליך אותי אל השורה של תיבות עץ לבנות ומלוכלכות, שמסביבן זמזום עמוק ומתמיד, כמו של שנאי חשמל ענק.
"אלף ושלוש מאות כוורות", הוא אומר, "ובכל אחת, באביב, שישים, שבעים, שמונים אלף דבורים". אני עושה את החשבון על מקום ומגיע לשמונים מיליון. "פחות או יותר", הוא מחייך, "כמעט פי עשרה מתושבי מדינת ישראל. וכולן עובדות".
הסבתא, העגלה והגמל
המכוורת של איילת השחר היא הוותיקה בגליל, ותלם הוא דור שלישי בה. הסיפור מתחיל בשנת 1921, כשאלכסנדר זייד, השומר האגדי מכפר גלעדי, זרע מלפפונים ולא הבין למה יש פריחה ואין פרי. הוא חיפש בכל הגליל מי יכול לעזור לו, ומצא באיילת השחר את נתן גולדברג, הדבוראי הראשון של הקיבוץ. "זה כתוב ביומן של זייד", אומר תלם, ומצביע על צנצנת דבש עם תווית ישנה, שעליה פניו של גולדברג. "הוא הביא לו כוורות לכפר גלעדי, והמלפפונים נתנו פרי. הכול התחיל מהאבקה. תמיד מהאבקה".
סבתו של תלם עבדה במכוורת שלושים שנה. "היא הייתה נוסעת עם עגלה רתומה לסוסים ומטפלת בכוורות לאורך הירדן", הוא מספר, ופתאום אני רואה אותה, אישה חסונה בשמלת עבודה, יושבת על הדוכן של העגלה בבוקר של חורף, כשהבוץ מגיע עד לצירים. "ובחורף, כשלא היה אפשר להגיע לכוורות עם העגלה, היו הולכים עם גמל. גמל בבוץ, בשביל להביא אוכל לדבורים". ואמו, כשהייתה בהיריון איתו, עבדה גם היא במכוורת, בבניית מסגרות – "תלמים" בלשון הדבוראים. כך קיבל את שמו.
הוא גדל בקיבוץ, עבד בלול, ניהל את ענף הלולים, ותמיד, הוא אומר, נמשך אל הדבורים. לפני יותר מעשרים שנה נכנס לענף יחד עם שותפו אהוד הלוי, שלוש וחצי שנים כמתלמדים בלבד, "רק ללמוד את המקצוע", ומאז הם מנהלים אותו. היום פרוסות כוורותיהם בארבעים נקודות מרעה, מהכינרת בדרום דרך ראש פינה ועד למרגלות החרמון, ואת הכוורות מזיזים ממקום למקום בלילה, כשהדבורים ישנות בתוך התיבות. "בלילה הן לא עפות", הוא מסביר, "אתה סוגר את הפתח, מעמיס על הטנדר, ובבוקר הן מתעוררות במקום חדש עם פריחה חדשה. הן לא שואלות שאלות".
עשן, מלכה וביצים
תלם מדליק את המעשנה. הוא דוחף לתוך הגליל השחור פיסת יוטה, מצית גפרור, והעשן הלבן מתחיל להתפתל. "ברגע שיש עשן, הדבורים חושבות שיש שריפה", הוא אומר, "הן ממלאות את הבטן בדבש ומתכוננות לעזוב את הבית. דבורה עם בטן מלאה לא עוקצת. פחות עוקצת". הוא נושף כמה נשיפות של עשן אל פתח הכוורת, מרים את המכסה, ואני עומד לראשונה בחיי מול תיבה פתוחה עם עשרות אלפי דבורים חיות ורואה אותו מכניס יד חשופה פנימה.
"אתה לא מפחד?" אני שואל, ומגלה שאני עצמי נסוג צעד אחורה. "אני נעקץ כל יום", הוא צוחק, "ארס הדבורה מחזק את מערכת החיסון. עשרים ושניים חומרים בריאים לגוף. אנשים משלמים כסף בשביל זה". הוא שולף מסגרת גדושה בדבורים, מחזיק אותה מול השמש הנמוכה, ומראה לי בלי מילים עולם שלם. "תתבונן. הלבן הזה, החתום, זה דבש בשל. הן מייבשות אותו, מוציאות ממנו את הנוזל, וכשהוא יבש לגמרי הן חותמות אותו בדונג. ככה הוא נשמר אלפי שנים. מצאו דבש בקברי הפרעונים במצרים, וזה עוד היה טוב לאכילה". הוא מעביר אצבע על אזור חום־כתום, מתולתל כמו חלה: "וזה ולד. דבורים שהולכות לבקוע. ופה, הלבן הרך, זה זחלים צעירים, לפני שחותמים אותם".
מה שהוא מחפש הוא המלכה, או לפחות סימנים לקיומה: ביצים. "אם יש ביצים, יש מלכה", הוא אומר, ורוכן קרוב, כמעט נוגע באף בדבורים. הוא מוציא מסגרת ועוד מסגרת, וכל אחת מכוסה שכבה חיה ורוחשת, ופתאום הוא מרצין. "יש לנו פה בעיה". "מה?" "אני לא בטוח שיש מלכה". הוא ממשיך לחפש, מוציא את המסגרת הצהובה, הפלסטית, בוחן אותה בעין מצומצמת. "רגע, הנה. ביצה. ועוד אחת. ומסודרות. אם פועלת מטילה במקום המלכה זה בלגן, שתיים־שלוש ביצים בתא. פה זה מסודר. ברוך השם, יש מלכה". הוא נאנח ומחייך, ואני קולט שהאיש הזה חי מזה. שכל כוורת היא בשבילו משפחה, במובן המדויק ביותר של המילה.
"זו יחידה אחת", הוא מסביר בעודו מחזיר את המסגרות למקומן, "שישים אלף פרטים שמתקשרים ביניהם בחמישים ריחות שונים לפחות, בתנועה, ובריקוד. דבורה סיירת חוזרת מהשדה ורוקדת ריקוד שמסמן לאחיותיה את הכיוון, את המרחק ואת הכמות של הצוף. וככה הן לא מבזבזות אנרגיה. אין דבר יעיל יותר בטבע".
הימים שהצפון בער
ב 8 באוקטובר, יום אחרי הטבח, נכנס תלם לאזור אחר לגמרי. חובש קרבי בעברו, בוגר מגלן, הוא התנדב למילואים והוצב תחילה בעזה, בחאן יונס, ואחר כך ביחידת רפואה שהוקמה במיוחד, צוותים של חובשים מבצעיים שתפקידם להגיע ראשונים אל הפצועים, לייצב אותם ולהביא אותם למסוק. "היה, לצערנו, הרבה עבודה", הוא אומר בקול שקט, ולא מוסיף. השותף שלו, אהוד, נשאר לבדו עם אלף ושלוש מאות כוורות, כשאמו שלו ישבה שלוש עשרה שעות בממ"ד ביישוב בעוטף עזה, ואשתו של תלם הפכה את הבית לחמ"ל: בישולים לחיילים שהגיעו לצפון בלי ציוד חורף, נסיעות בטנדר של המכוורת עם עגלה מלאה מתנות, ממטולה ועד זכרון יעקב. "התנור שלנו נשבר מרוב עוגות", הוא צוחק.
ואז התחילו השריפות. מאז תחילת 2024 ירה חיזבאללה אלפי רקטות וטילי נ"ט על הגליל והגולן, ולפי נתוני רשות הטבע והגנים נשרפו בעקבותיהם יותר מחמישים אלף דונם של חורש, שמורות טבע ושטחים פתוחים, כשלושים אלף מהם בגליל העליון וכעשרים ושניים אלף בגולן. במועצת הדבש דיברו על עשרות כוורות שנשרפו כליל ועל עשרות אלפי דונמים של מרעה דבורים שהפכו לאפר. "הטבע זה הפרנסה שלנו", אומר תלם. "כשנשרף החורש, אין לדבורים מה לאכול. ובגליל, בלי חורש, אין דבש".
הדבוראים לא חיכו לכבאים. "הכבאים לא מגיעים למרחקים כאלה, הם צמודים לכבאיות", אומר תלם. "אבל שריפת קוצים על מדרון, אם אתה בא מולה עם מפוח, אתה יכול לעצור אותה. ממש ככה". הם גייסו תרומות, קנו מפוחים, מכשירים שמזכירים מפוחי עלים של גנן, ויצרו קבוצת ווטסאפ של כל הדבוראים בגליל ובגולן יחד עם פקחי רשות הטבע והגנים. "כל שריפה, מיד נוסעים לשם. עם המפוח על הגב, בעליות, לאורך קו האש, ופשוט מכבים. כיבינו ככה עשרות שריפות. אנשים לא נשארו בבית".
אני שואל אותו על הסכנה, על הגבול. הוא מנסה להתחמק. "מה זה מסוכן, זה עבודה". אבל כשאני לוחץ, הוא מספר, בעיקר על ההאבקה. כי הדבר החשוב באמת שעושות הדבורים, יותר מן הדבש, הוא להעביר את האבקה מפרח לפרח. "דובדבן, תפוח, שזיף, משמש. בלי דבורים אין פרי, או יש מעט פרי, ופחות טוב. זה מיליונים שהחקלאים עלולים להפסיד. ובגבול הצפון, במנרה, בכפר גלעדי, במטעים שצמודים לגדר, לא כל אחד היה מוכן להיכנס. אנחנו כן". הוא שותק רגע ומוסיף: "היו לילות שהזזנו כוורות במטע ושמענו את הרקטות עוברות מעלינו. אתה עומד עם כוורת בידיים, לא יכול לזרוק אותה, לא יכול לרוץ, וסופר. ארבע, חמש, שש. פיצוץ. ומרים את הכוורת הבאה. אם הייתי חושב על זה יותר מדי לא הייתי יוצא מהבית. אז לא חשבתי".
בבית, בינתיים, השתנה משהו. קרה אירוע משפחתי שתלם לא מוכן לספר עליו ובעקבות כך אשתו ביקשה שישמרו שבת, ותלם, בן למשפחה קיבוצניקית ותיקה, אמר בהתחלה לא. "ואז אמרתי, בשבילך אני מוכן לנסות. וקרו לנו ניסים. ממש ניסים". היום יש לו מניין קבוע כל שבת בקיבוץ, ולא רק הוא. "בהתחלה לאמא היה קצת קשה", הוא אומר, "אבל היום היא אומרת שהכנסתי משמעות לבית". הבת הבכורה מאמנת סקייטינג, הבת השנייה קצינה, והבן בשנת שירות בחווה חקלאית לנוער בקצה. "מי שעושה משהו לפני הצבא, לפני שהוא חייב – זה מה שהצפון הזה מגדל".
הסא"ל שסירב לסכן את המחלצים
שעה אחר כך אני יושב בבקתת עץ בגליל, בין מדפים עמוסי צנצנות דבש בגוונים מזהב בהיר ועד לחום כהה כמעט שחור, מול גבר גדול־ממדים עם זקן לבן, משקפיים ושעון צבאי. גם הוא דור שלישי לדבוראים, גם הוא איש מילואים. אבל בניגוד לתלם, בשל תפקידו הבכיר במילואים הוא חייב להשאר בעילום שם. "התפקיד שלי במילואים הוא כזה שאתה צריך אישור מדובר צה"ל", הוא אומר, ומחייך חצי חיוך. נקרא לו סא"ל ש'. הוא משמש בשנתיים האחרונות "מנהל הלחימה" בחטיבה, האיש שאחראי להוציא לפועל את פקודות המח"ט, ובמקביל מטפל בכוורות שפרוסות מצפון הגולן ועד לחיפה.
לפגישה איתו הגעתי דרך הכביש שעולה מהחולה אל הגולן, בין בזלת שחורה לשדות שנקצרו. ובדרך הזאת, הוא מספר, קרה לו מה שהוא לא מצליח לשכוח. "לפני שנתיים בערך עליתי עם הבן שלי ועם הפועל לטפל בכוורות ברמת הגולן. ליד בסיס צבאי. פתאום שומעים מהכריזה של הבסיס: כוננות ספיגה. לקחתי את הבן, את הפועל, נצמדנו לתל אבנים שהגן עלינו, חיכינו חמש דקות, והמשכנו לעבוד". הוא מספר את זה ביובש של איש צבא, אבל בעיניים יש משהו אחר. "אחר כך נסענו לנקודה הבאה. אנחנו עובדים ושומעים זמזום של כטב"ם. מרימים את הראש, ומעלינו שלושה מטוסי קרב מסתובבים ומחפשים אותו, וכל הזמן פיצוצים ותמרות עשן מסביב. וכשיצאנו מהשטח, על אותה דרך שנכנסנו בה, שני קילומטרים משם, היה תקוע טיל באמצע הדרך. טיל שלא היה שם שעתיים קודם". באותו היום, הוא אומר, נהרג חייל במתקפה של חיזבאללה על האזור. "כמה קילומטרים מאיתנו. זה סטטיסטיקה. מזל. או השגחה. תיבחר".
גם אביו, שמטפל בכוורות ביער בירייה, שמע יום אחד רעש כמו של מטוסי קרב, הרים את הראש, וראה טילים חולפים מעליו. גם הם איבדו כוורות בשריפות. אבל הדבר שהכי מעסיק את ש' הוא לא הטילים, אלא הדבורים עצמן. "לאורך כל שנות המלחמה יש ירידה משמעותית בתפוקת הדבש", הוא אומר, ומודה שיש לו תיאוריה שאין לה אישוש. "לפרחים יש שדה חשמלי. הדבורה מרגישה אותו, וכשהיא נוחתת על הפרח היא מאפסת אותו, וככה דבורה אחרת יודעת שמישהי כבר ביקרה שם. זה מחקר אמיתי. ומתחילת המלחמה מילאו את הצפון במערכות קשר, משבשים, אנטנות. אני חושב שזה משגע להן את החישה. אנשי מקצוע אמרו לי שאני מקשקש. אני עדיין מחזיק בזה". מה שבטוח, הוא מוסיף, זו הבצורת. "שנה שעברה ירדו פה שלושים אחוז ממי הגשם של שנה רגילה. ראיתי אדמה חשופה ברמת הגולן במקומות שבחיים לא ראיתי בהם את הקרקע. אתה יודע מי חי היום מחקלאות בעל? הבוקרים והדבוראים. אנחנו האחרונים". הנתונים הרשמיים אינם רחוקים ממנו: לפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ייצור הדבש בישראל צנח בשנת 2025 ביותר משלושים אחוזים.
ואז מגיע הדבר שבשבילו ביקשתי לפגוש אותו. הוא היחיד, כמעט, שהחליט אחרת. "בהתחלה עשיתי האבקה תחת אש. אתה מגיע למטע, ותחת מתקפת טילים אתה שם את הכוורות. אבל אז חשבתי". הוא משלב את הידיים על הבטן ובוחר מילים. "אני קצין. אני מוכן לסכן את החיים שלי למען המדינה. גם למען החקלאות – את הכוורות שלי שמתי במקומות מסוכנים, כי הן חייבות לחיות. אבל לסכן את החיים שלי בשביל כסף? בשביל שירות האבקה שמשלמים עליו? ואם חס וחלילה קורה לי משהו, כל המעגל השני, החובשים, המחלצים, אלה שבאים לחלץ אותי – אני שם גם אותם בסיכון. את זה אני כבר לא מוכן לקחת על עצמי". הוא אומר את זה כמי שיודע בדיוק על מה הוא מדבר, כי הוא היה גם בצד השני, בין אלה שקופצים עם אמבולנס. "צמצמתי משמעותית את ההאבקה על הגבול. שילמתי על זה מחיר כלכלי כבד. חקלאים שאלו מה קרה לי. היו לי על זה ויכוחים, גם עם תלם. אבל זה מה שנכון לעשות".
הטלפון שלו מצלצל. הוא עונה, מקשיב, ופניו משתנות. "איפה? ליד הכוורות? טוב, אני בא". הוא קם, ומכסה כמעט את כל הבקתה. "יש לי שריפה בכוורות", הוא אומר, "אני מצטער". אני אומר לו שאני מבין אותו לגמרי, ומאחל לו הצלחה, והוא כבר בחוץ, וכבר בטנדר, ואבק לבן עולה מאחוריו על הדרך שיורדת אל השדות. ואני נשאר לבד בין צנצנות הדבש, מסתכל על האור שנשבר בזהב שלהן, וחושב שכך בדיוק נראה הצפון בשנת תשפ"ז: איש אחד רץ לכבות שריפה, ושמונים מיליון דבורים ממשיכות לעבוד.
צילומים: אהרן גרנביץ
