את(ס)ונו של בלעם

בפרשה שלשה 'גיבורים' : בלק, בלעם והאתון. מניעיו ומעשיו של בלק צבועים ב'צבע' ברור לחלוטין. כמלך הוא עושה כל אשר לאל ידו להציל את עמו, גם בדרכים לא קונווציואנליות לְכָה־נָּא אָֽרָה לי אֶת־הָעָם הַזֶּה". הוא עובר סדנת חינוך מחדש ביחסו אל ה' ואל עמו עד אשר הוא מרים ידיו בייאוש. ספרותית, זו דמות מתפתחת עם כוון ועם שיא ברורים.
בלעם היא דמות מורכבת. מצד ההתנהלות החיצונית, הגלויה והמדוברת, הוא דמות חיובית. לאורך כל המשא ומתן עם עבדיי בלק ועם בלק עצמו הוא חוזר כמו במנטרה: "לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת־פִּי ה' אֱ-לֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנּה אוֹ גְדוֹלָֽה…".
על אף ה"כאילו" משא ומתן תגרני עם ה', מה שמביא את הפרשנים להבחין בין 'ללכת עם' לבין 'ללכת את', בסופו של דבר הוא מצטייר כדמות חיובית שדאגה להעשיר את נוסח תפילתנו בתפלה נשגבה עד מאוד – "מה טובו אוהליך יעקב". אימתי התרחשה נקודת המפנה העלילתית שבגינה הוא זכה לתואר 'בלעם הרשע'? כאשר לבסוף הוא הורשה ללכת 'את שרי בלעם'. לפתע, ובנגוד לעלילה המתפתחת, מספרת התורה לראשונה: " וַיִּֽחַר־אַף אֱ-לֹהִים כִּֽי־הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל־אֲתֹנוֹ וּשְׁני נְעָרָיו עִמּֽוֹ". כאן נכנסת לעלילה דמות חדשה 'אתון מדברת' שנועדה מנקודת המבט האלוקית להוכיח לנו ולבלעם עצמו את שאיפתו הכמוסה והאמתית לקלל את ישראל. כאן, ורק כאן, ועקב יחסו לאתונו, ולא עקב רצונו לקלל לכאורה, מתגלה בלעם כרשע. הוא עצמו מודה בכך לראשונה – " וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל־מַלְאַךְ ה' חָטָאתִי כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ וְעַתָּה אִם־רַע בְּעֵינֶיךָ אָשׁוּבָה לִּֽי". בפארפרזה אומר בלעם- 'עתה כאשר אני חוטף ממך בשל אתוני, כנראה שאני מכעיס אותך בשל רצוני האמתי ללכת עם שרי בלק'. אבל זה מאוחר מידי, לקב"ה יש תכניות אחרות. האסון של בלעם, אפשר את המשך התפתחות העלילה בכוון הרצוי לא-ל.
חשיפת דמותו האמתית של בלעם כל כך חשובה עד כדי הצורך שהאתון, אסונו של בלעם, תיברא בערב שבת בין השמשות. זאת כדי ללמדנו לקח לדורות אודות דמותן האמתית של 'אוהבי ישראל' לדורותיהם. הם אמנם 'נתפסים' על זוטות, אבל הם אינם יודעים כי זוטות אלו נבראו בערב שבת בין השמשות כדי לחשוף את קלונם ברבים בעניין האמיתי.
(פנחס תשעח)