שנוולד אליעזר חיים (רב, אל"מ במילואים, ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)בשבוע שעבר התקיימה בלשכת הרמטכ"ל פגישה חשובה בין הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר וצמרת צה"ל, לבין נציגות של ראשי ישיבות ההסדר ראש ישיבה מהישיבות הגבוהות ומנכ"ל איגוד המכינות הדתיות.
הפגישה התקיימה בעקבות פרסום תוכנית הפיילוט לשילוב בנות בשריון ובמערך המתמרן, שנכפתה על צה"ל בעקבות פסיקת בג"ץ. הרבנים ביקשו להיפגש עם הרמטכ"ל מתוך תחושת אחריות עמוקה לעתידו של צה"ל כצבא העם, ובמקביל פרסמו עמדה הלכתית ברורה, שלפיה חייל שומר תורה ומצוות אינו יכול לשרת בצוותי לחימה מעורבים ובטנקים או בנגמ"שים שבהם משרתים יחד חיילים וחיילות.
במהלך הפגישה הציגו הרבנים בפני הרמטכ"ל והאלופים את הבעיות ההלכתיות, הערכיות והמבצעיות שנוצרו בשנים האחרונות כתוצאה משילוב בלתי מבוקר ביחידות המתמרנות, וציינו כי מעבר לבעיה ההלכתית, התופעות הללו סותרות את פקודת השירות המשותף, שאינה מיושמת ונאכפת כראוי, ואף פוגעות בכבודן של החיילות עצמן. הרמטכ"ל והאלופים הציגו את המתווה שגיבש צה"ל לביצוע הפיילוט וכיצד הוא משלב בין הצורך המבצעי לבין דרישות ההלכה ועקרונות פקודת השירות המשותף. הרבנים בירכו על עצם קיומו של השיח ועל המתווה שגיבש צה"ל, והדגישו כי המבחן האמיתי יהיה באופן יישומו בשטח. לשם כך, יש להקים מנגנון שיפקח על יישום המתווה ועל אכיפתם של כלל היבטי פקודת השירות המשותף.
הדיון שהתנהל בלשכת הרמטכ"ל לא עסק רק בשאלה מקצועית של ארגון הכוחות בצה"ל. הוא נגע באחת הסוגיות היסודיות ביותר של צבא העם: כיצד ניתן להמשיך ולשלב יחד את כל חלקי החברה הישראלית במסגרת צבאית אחת, מבלי שאיש יידרש לוותר על אמונתו, על ערכיו ועל מחויבותו להלכה. דווקא בשעה שעם ישראל נתון במלחמה קיומית רב-זירתית, נדרשת אחריות לאומית שלא ליצור מחלוקות חדשות העלולות לפגוע בלכידותו של הצבא.
ראוי להדגיש כי הפיילוט איננו יוזמה של צה"ל. להפך. במשך שנים הביעו הרמטכ"לים את התנגדותם לשילוב נשים ביחידות המתמרנות, ואף התחייבו בפני ראשי הישיבות והמכינות שלא יבוצע שינוי כזה. גם הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל אייל זמיר, עם כניסתו לתפקיד, דחה את ביצוע הפיילוט, והמהלך מתבצע כיום מכוח פסיקת בג"ץ ולא מתוך יוזמה של צה"ל.
באופן פרדוקסלי, פסיקת בג"ץ נשענה על ערך השוויון, אולם דווקא בשם השוויון נשללה זכות העמידה מאחד הציבורים המרכזיים שעליהם תשפיע ההחלטה באופן הישיר ביותר – ציבור החיילים הדתיים. ציבור המונה אלפי לוחמים המשרתים בחוד החנית של היחידות הקרביות, ואף שילם מחיר כבד במהלך המלחמה, לא נמצא ראוי להיות מיוצג בדיון, ומחויבותו ההלכתית לא זכתה להתייחסות. דווקא מי שנושא בעול הביטחון הפך ל"שקוף" מבחינת הבג"ץ.
גישה זו של בג"ץ מתעלמת גם מן העיקרון המכונן שעליו נוסד צה"ל כבר בראשית דרכו, כאשר נקבע שכל יהודי יוכל לשרת בצבא מבלי להידרש לוותר על אמונתו ועל מחויבותו ההלכתית. עיקרון זה הוא גם יסודה של פקודת השירות המשותף, שנועדה לאפשר שירות משותף תוך שמירה על אמונתם וכבודם של כלל המשרתים.
התורה מצווה: "כי ד' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך… והיה מחניך קדוש" (דברים כג, טו). זה אינו רק ציווי בתחום הצניעות האישית, אלא יסוד מהותי לקדושתו של מחנה ישראל בשעת מלחמה. השראת השכינה במחנה איננה עניין מופשט, אלא חלק מכוחו הרוחני של עם ישראל היוצא למלחמה. בפרשיות בלק ופנחס, אנו גם קוראים על המחיר הכבד שעם ישראל שילם על הפגיעה בקדושת המחנה.
טנק הוא מן המקומות הצפופים והאינטימיים ביותר בצבא. במהלך הפעילות המבצעית הלוחמים שוהים בו לעיתים ימים רבים ברציפות, אוכלים, ישנים ולעיתים אף נאלצים לעשות בו את צרכיהם. מציאות כזו אינה מאפשרת קיום צוות מעורב מבחינה הלכתית, ואף אינה ראויה מבחינה אנושית. בנושא זה קיימת הסכמה רחבה בין פוסקי ההלכה מכל הזרמים.
לצד ההיבט ההלכתי קיימים גם שיקולים מבצעיים כבדי משקל. כאשר בג"ץ פוסק שיש לקיים פעם אחר פעם פיילוטים "עד שיצליחו", המשמעות המעשית היא הורדת רף הדרישות והסטנדרטים המבצעיים כדי להגיע לתוצאה שנקבעה מראש. בצבא, אין מקום לניסויים העלולים להשפיע על כשירות הכוחות הלוחמים. גם הנתונים הפיזיולוגיים והרפואיים שהגיש צה"ל עצמו, ובכללם ממצאי ועדת האלוף סטריק, כמעט שלא קיבלו ביטוי בפסיקה של בג"ץ. חברה מוסרית מחויבת להגן גם על בריאותן של החיילות. בג"ץ בחר להתעלם מממצאים מקצועיים כאשר הם אינם תואמים את תפיסתו האידיאולוגית הרדיקלית.
יתר על כן, בעידן שבו הלחימה מתנהלת במסגרת צוותי קרב גדודיים וחטיבתיים, שילוב נשים בשריון איננו נשאר נקודתי. משמעותו היא עירוב של כלל היחידות המתמרנות ושינוי אופיו של מערך הלחימה כולו, שאינה מאפשרת לחייל דתי לשרת בו.
גם עיתוי הפסיקה הינו בעייתי. מדינת ישראל מצויה בעיצומה של מלחמה קשה, שבה נדרשים כל הכוחות להתלכד סביב משימת הניצחון. אין זו העת ליצור מחלוקות פנימיות או לערוך שינויים מבניים בעלי השלכות ארוכות טווח. בעת מלחמה אין עורכים ניסויים חברתיים; מאחדים שורות ומנצחים!
קיימת גם סתירה פנימית שקשה להתעלם ממנה. באותה שעה שבה דורש בג"ץ להרחיב את גיוס הציבור החרדי ואת שילובם של בני הישיבות בצה"ל, מקודמים במקביל מהלכים העלולים להפוך את היחידות המתמרנות לבלתי מתאימות מבחינה הלכתית. אם כך, לאן בדיוק אמורים אותם צעירים חרדים להתגייס?
ראשי הישיבות והמכינות אינם מדברים מתוך חשש תיאורטי. במשך כמה עשורים הם מלווים את צה"ל, שולחים את תלמידיהם ליחידות הקרביות ביותר ונושאים באחריות חינוכית לעתידו של צבא העם. ב-26 השנים האחרונות הם כבר היו שותפים לעשרות דיונים, וראו פיילוטים דומים ביחידות החילוץ וההצלה, ביחידות המעברים, בחיל האיסוף הקרבי, בחיל התותחנים ובמסגרות ההכשרה של השריון. בכל פעם ניתנו הבטחות מפורשות כי לא תיווצר פגיעה בחיילים הדתיים, ובכל פעם המציאות המבצעית שחקה בהדרגה את אותן התחייבויות, וכתוצאה מכך החיילים הדתיים אינם משרתים ביחידות אלה בסדיר ובמילואים, וחסרונם ניכר ומשפיע על כשירותם המבצעי.
הדבר נובע מדינמיקה מוכרת. בשטח נוצרים אילוצי כוח אדם, משימות מבצעיות אינן סובלות דיחוי, וכאשר חסר איש צוות לוקחים בסופו של דבר את מי שנמצא זמין, גם אם הדבר עומד בניגוד להתחייבויות שניתנו בתחילת הדרך. לכך מצטרפת תחלופת המפקדים, כאשר כל מפקד מכהן שנתיים או שלוש בלבד, ומחליפו אינו רואה עצמו מחויב תמיד להבנות שקודמו קיבל. כך נשחקות הבטחות שנראו בתחילת הדרך מוצקות וברורות.
גם מן ההיבט המקצועי קיימים קשיים שאינם תלויים ברצון טוב. שירות השריון מחייב נשיאת משקלים כבדים תוך כדי תנועה ולחימה רציפה, והוא מציב דרישות פיזיות ייחודיות. נוסף על כך, כל מפקד קרבי יודע שלכידות חברתית ורעות לוחמים, עד כדי נכונות למות כדי להציל חבר לצוות, הן מרכיב יסודי בכוחו של צוות לוחם. הכנסת מתחים אישיים או רומנטיים למסגרת הלוחמת עלולה לפגוע בכך.
משום כך, אין מדובר בסוגיה צבאית מקצועית בלבד. שאלות של הפעלת כוח צבאי מסורות למפקדי צה"ל, אולם שאלות הנוגעות לעיצוב דמותו של צבא העם וליחסי צבא וחברה הן באחריות הדרג המדיני – הממשלה, הכנסת וראש הממשלה. כפי שהם מקבלים אחריות על החלטות אסטרטגיות במלחמה, כך עליהם להיכנס גם כאן תחת האלונקה, ולא להותיר את צה"ל לבדו תחת הלחץ המשפטי של בג"ץ.
