הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשתנו ניצבת עבודת המשכן בלב מחלוקת גדולה ואימתנית בעם ישראל פנימה. מצד אחד מצויה סיעת הנאמנים לדבר ה', משה ואהרן, שלפי המתואר בתורה לא זזים מהוראת ה' בכהוא זה. מן העבר השני ניצבת סיעת קרח ועדתו, שרואה בעבודת ה' במשכן, כמו גם בכל תפקידי המנהיגות של עם ישראל, ביטוי של שררה אנושית. משכך, אך טבעית היא דרישתם ליצור שוויון הזדמנויות וקדימות לפי ייחוס, ולא לפי בחירה א-להית.
עם זאת, במהלך שטף הדברים, ובאחת מן ההזהרות הא-להיות לעם להתרחק מקרח ועדתו, אנו מוצאים תיאור תמוה למדי בלשון התורה (במדבר טז, כג-כד): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם" (תיאור דומה מופיע שלושה פסוקים לאחר מכן, בפסוק כז). דווקא בגלל הסמיכות לתיאורים נוספים של המשכן, של עבודתו, ושל העובדים בתוכו, ניצב הביטוי "משכן קרח" כמפליא ומסקרן. אכן, כך לשונו הזהב של ראב"ע בבארו פסוק זה:
"הנכון בעיני שהיה לקרח אהל לאדם שלו ולרכושו, רחוק ממחנה הלוים. והיה עם אהלו אהלי דתן ואבירם, כי לא יחנו סביב המשכן, כי אם הלוים לבדם (והרי בניגוד לקרח, דתן ואבירם לא היו מבני לוי, צ"ה). ומזה הכתוב נלמוד, כי בעל הדגל היה חונה קרוב ממחנה הלוים".
האבן עזרא מבין, אם כן, ש"משכן קרח" הוא מקום מגוריו של קרח. אם כן, לדעתו קרח החזיק בבעלותו שני אהלים (דבר שעולה בקנה אחד עם התיאורים על עושרו המופלג), האחד קרוב לשכינה, במחנה הלויים, והשני רחוק ממנו, ביחד עם בני ראובן (ראו גם בפירוש ר"י אברבנאל על אתר).
אמנם, מצאנו פירוש אחר למשכן קרח, שעולה מדברי אחד הקדמונים על הכתוב בפרשת פקודי (שמות לח, כא) אומר: "אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן".
כך מבאר שם החזקוני: "אלה פקודי המשכן ואיזה משכן משכן העדת שלא תטעה במשכן אחר, כגון משכן קרח וכיוצא בו, אומר לך כאן שהוא משכן העדת שהלוחות שוכנות בו".
יש להבין כיצד יכלו בני ישראל לטעות בין משכן העדות למשכן קרח. הרי אי אפשר לומר שהכוונה כאן היא כמו שפירש ראב"ע, שמשכן קרח הוא בסך הכל אהלו הנוסף, בו שיכן את רכושו ומשפחתו. שאלמלא כן, מה המקום לטעות בינו לבין המשכן?!
כך מבאר את דברי החזקוני ר' חיים אלעזרי (בספרו מסילות חיים חלק א), רב באוהיו, ובאחרית ימיו בארץ ישראל (שכן כבוד בחודשיו האחרונים בעיר הקודש פתח תקווה). הרב אלעזרי היה תלמיד מובהק של הסבא מסלבודקא, ר' נתן צבי פינקל, שגם הוא עלה באחרית ימיו לארץ ישראל, וייסד בה את ישיבת חברון, בה חינך לאור תורתו, תורת "גדלות האדם", ולא קטנותו, נמיכות קומתו ודיכוי כוחותיו הנפשיים, כפי שהיה מקובל בחלק מישיבות המוסר בליטא. הרב אלעזרי, תלמידו הגדול, ביקש גם הוא ללמוד וללמד ברוח זו. ביחס לסוגייתנו כתב:
"וכנראה שהוא (החזקוני, צ"ה) מפרש ״משכן״ האמור בקרח, 'העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם', 'ויעלו מעל משכן קרח' […] שהיה זה מין משכן שנעשה כדי לחלוק על המשכן שעשה משה".
כלומר, קרח עשה משכן בדמות ובתבנית משכן ה', אך ההבדל המובן מאליו ביניהם היה שבמשכנו של קרח לא היו לוחות הברית, וממילא לא היה אלא קליפה, מעטפת של משכן, נטולת תוכן. בשל כך היה מקום לטעות, למתבונן מהחוץ, והיה צריך להבדיל בין משכן העדות, בו שכנו לוחות העדות, למשכנו של קרח. אולם, הרב אלעזרי מוצא פירוש זה אף בדברי ראב"ע אותם הבאנו לעיל:
"והדבר ניתן להבנה על פי מה שמפרש האבן עזרא […] שכפי הנראה התבדלות זו ממחנה הלוים היתה לשם יצירת פולחן נגדי לעומת משכן העדות".
בהקשר לדברי פרשת קרח, עליו מעיד המדרש שפקח היה, ויש מן המפרשים שאף העירו על כך שהיה בעל רוח הקודש (הלא ידע מי ייצא מצאצאיו, ועוד), ראוי להביא מדברי הרב אלעזר בדין ודברים שהזכיר בביאורו לפרשת בראשית, ברוח ישיבת סלובודקה. הוא מספר שם שנשאל בידי תלמיד חכם אחד כיצד זה שבעלי המוסר מרשים לעצמם להתעלם מדעות שונות במדרשים, ולבאר באופן חד-ממדי, לטעמו, ביאורים וקושיות על גדולי המקרא. זאת כאשר בעולם ההלכה מאוד לא מקובל לתאר את הדיון בצורה כה שטחית. דבריו מתחדדים עוד יותר לאור דמותו הפלאית של אדם הראשון, שמתואר בידי חלק מהמדרשים כאדם רב מעלה ברמה גבוהה ביותר, ובידי אחרים כחוטא ופושע. על כך ראוי להביא את דבריו כלשונם:
"והשבתי לאותו גדול, שאין פני הדברים כלל כפי השקפתו. אין בעלי המוסר באים כלל להכריע אם הלכה כדברי פלוני או כפלוני. אלא מכיון שסוף סוף ישנן דעות שלפיהן היה אדם הראשון חכם גדול עד מאד […] לפיכך, משמתעמקים בהבנת מאמרים מסוג זה, מתעוררת מאליה התמיהה, כיצד יתכן שתתקבלנה דעות כה מנוגדות ביחס לאדם אחד, מחכם וחסיד למין וכופר, ואז ניתנת להתגבש ההשקפה, שאמנם יתכן שיהיה אדם אחד חסיד ומין בעונה אחת! שדוקא משום גדלותו והשפעת מעשיו ומחשבותיו על כל העולמות כולם, דוקא משום כך מעורר כל פועל וכל הרהור משלו רושם חזק, עד שבמקרה של מחשבה פגומה במשהו, ואפילו בשלילה, נחרץ על כך משפט של מינות וכפירה".
הם הם הדברים גם ביחס לקרח, שהיה חכם גדול, צדיק ופרוש, אך גאוותו הטתה את ליבו, והובילה אותו, ואת העם כולו, אל עברי פי פחת.
(קורח תשעג)
