פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)היה זה לפני כיובל שנים ויותר, כשאבי שיחי' השיא זוג שהוריו נמנו עם אנשי "תנועת העבודה". אורח הכבוד בחתונה היה דוד בן-גוריון. כשפתח אבא את הטקס כנהוג, בדברי ברכה קצרים, הפסיק אותו בן-גוריון: "הרב, לא אמרת להם את העיקר". "מה העיקר?". "שיהיו להם הרבה ילדים", השיב מייסד המדינה, שיזם הענקת פרס של 100 ל"י, סכום מכובד באותו זמן, לכל אישה שיהיו לה עשרה ילדים ויותר.
כאשר החלה הקראת הכתובה, הפסיק בן-גוריון את אבא פעם נוספת: "למה בארמית? תקרא בעברית!". "גם בתורה יש מילים בארמית", אמר אבא. "איפה בתורה כתוב ארמית?", שאל 'הזקן'. "יגר שׂהדותא" (בראשית לא, מז), השיב אבא, כשהוא מצטט את שֵם גל האבנים שהוקם על ידי יעקב אבינו וחמיו, לבן הארמי, לאחר שכרתו ברית ביניהם. בן-גוריון לא חשב שנייה והשיב לאלתר: "שׂהדותא? שׂהדותא? זה אמר לבן הארמי. יעקב קרא לו גַלְעֵד".
באנקדוטה זו טמונות כמה תובנות מעניינות. כך, למשל, מידת בקיאותו בתנ"ך של ראש הממשלה דאז (להבדיל מזו של כמה מיורשיו שלא ידעו לצטט פסוק כצורתו, אפילו כשהיה מנוקד) ודבקותו הבלתי מתפשרת הן בהגברת הילודה הן בלשון העברית. לצידן, בולטת בפסוק המצוטט השְנִיוּת (דיכוטומיה) שבין תפיסת הברית השונה אצל שני בעליה. בעוד יעקב אבינו דבק בשם העברי, גַלְעֵד, מקפיד לבן לכנות את המקום רק בכינויו הארמי, "יגר שהדותא" [מעין 'מאגר עֵדוּת'], אולי סמל לסירובו העיקש להכיר בזכות ובזיקה כלשהי של יעקב ובניו להר הגלעד.
לא הכל יודעים, אבל חבל ארץ זה של "הר הגִלעָד" (שמשתרע מעבר לירדן מזרחה, מקו הכנרת בצפון ועד ים המלח בדרום) היה בימי בית ראשון חלק מממלכת ישראל ואף נמנה עם הממלכות היהודיות בתקופת הבית השני. בתקופת החשמונאים נתחדשה ההתיישבות היהודית באזור, לאחר שבזמן המרד ערך יהודה המכבי מסע צבאי לשיפור מצבם הביטחוני של תושביו.
לאחר תקופה ארוכה שבה פסק היישוב היהודי בגלעד, הייתה לו עדנה בעת החדשה. בביקורו בארץ ישראל בשנת 1879, העלה לורנס אוליפנט (חבר הפרלמנט הבריטי וחובב ציון ידוע), את הרעיון שלפיו היהודים שיעלו ארצה יתיישבו באזור הגלעד, ואף נתן לו ביטוי בספרו "ארץ הגלעד". אף שלזמן מה הייתה התוכנית קרובה לאישור, היא נדחתה לבסוף על ידי הטורקים.
shai-pal
גם בן-גוריון האמין בעתיד ההתיישבות היהודית בעבר הירדן בכלל ובגלעד בפרט, ועוד בשנת 1920 כתב דברים שנשמעים בימינו כחזון הזוי: "רוב מניינו ורוב בניינו של היישוב בעבר הירדן, בייחוד בגלעד, היה יהודי גם בימי שלטון רומא, וגם לאחר החורבן לא נשבת משם היישוב העברי. ואין כל ספק שהתאחזו היהודים בארץ מולדתם הראשונה – כי פה, בעבר הירדן נולדה האומה העברית (השוו לניסוחו בראש מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם הם היהודי"), תחיה ותפרה שוב את ארצות גלעד ובשן, וגבול המדבר הנוכחי יעתק ויוסג עם ריבוי היישוב והרחבת התרבות מזרחה, ותחומי עבר הירדן יתרחבו ויתפשטו על חשבון השממה וערבת המדבר."
לא זו אף זו: בכתב המנדט הבריטי נכלל תחילה עבר הירדן המזרחי, לרבות הגלעד, כחלק מהמדינה היהודית העתידית, ורק בחלוף זמן הוצא ממנה. למרות זאת, המשיכה הסוכנות היהודית בשנות ה־30 לנהל משא ומתן על רכישת אדמות בגלעד. גם שתי התנועות הציוניות המתחרות, תנועת העבודה והתנועה הרביזיוניסטית (והימנונה "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן" מבטא זאת היטב) האמינו בתחילה בחזון ההתיישבות היהודית בעבר הירדן, אך לימים נסוגו ממנו.
יהא אשר יהא: במישור הפוליטי, כריתת הברית עם לבן, החותמת את פרשתנו, נראית משונה במקצת. יעקב אבינו (ששמו ומעשיו מעידים כי למרות היותו "איש תם יושב אוהלים" היה בקי גם בפרק עקבה ורמיה, ראו הושע יב, ד: "בַּבֶּטֶן עָקַב אֶת אָחִיו וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת אֱ-לֹהִים", והשוו לנאמר בירמיהו ט, ג: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ, כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב"), ידע היטב כי אסור להאמין למילה של חותנו, מכיוון שאין הוא רק ארמי אלא גם – ואולי בעיקר – רמאי מדופלם.
יעקב גם נותן לכך ביטוי חריף קודם כריתת הברית, הן בדבריו אל לבן בראשית הדרך (בראשית כט, כה) "הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ, וְלָמָּה רִמִּיתָנִי?", הן בדברי השכנוע שלו לרעיותיו רחל ולאה (בראשית לא, ז) "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים", וכך בהמשך (לא, מא), בדבריו הישירים ללבן: "וַתַּחֲלֵף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים". מה היה לו אפוא שביקש לכרות ברית עם לבן רמאי זה?
אכן, יעקב אבינו היה נתון במערכה רב-זירתית. הוא ברח מבית הוריו מפחד עשיו אחיו שביקש להורגו, ונאלץ להימלט מבית חמיו לאחר שראה כי פני בניו עמו אינם "כתמול שלשום". יש להניח, שיעקב אבינו לא חשב לרגע שלבן שינה את עורו והפך בן-לילה לבעל ברית כֵּן, ישר, אוהבו ושוחר שלום. אבל גם יעקב ידע, שברית שלום כורתים דרך כלל עם אויבים, לא עם אוהבים, ובמקרים מסוימים עדיפה ברית שלום אפילו רעועה על פני מלחמה עקובה מדם המתנהלת בו-זמנית בכמה חזיתות.
לאור מהלך חייו, דומה שלא לחינם נקרא יעקב אבינו "ישראל", לשון "שֹֹורֶה" (בשי"ן שמאלית), נאבק ונלחם. יעקב היה "שוֹרֶה מתמיד". כל ימיו אחוז חרב, מלומד מלחמה: עשיו ולבן מבחוץ, יוסף ואחיו מבפנים. ואך "ביקש יעקב לישב בשלווה", קפץ עליו רוגזו של מי מאויביו. למרבה הצער ולמגינת לב, גם בעניין זה "מעשה אבות – סימן לבנים". לעם ישראל, ולמדינת ישראל, הנושאים את שם יעקב בגאון, אין אף רגע דל. מלחמות, אנטישמיות, שבויים וחטופים, פצועים ועקורים, כלכלה מידרדרת ושסע חברתי פנימי, ועוד כהנה וכהנה.
יש לקוות, לייחל ולהתפלל, כי יבוא יום שבו כשם שנתקיימו נבואות החורבן האיומות, יזכה יעקב-ישראל גם להתגשמות נבואת הנחמה (ירמיה ל, י) "וְאַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה', וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם, וְשָׁב יַעֲקֹב, וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד".
