כשהיינו צעירים אהבנו את הנסיעות במכונית הישנה, החורקת, זו שלא תמיד התניעה בניסיון הראשון, אבל תמיד הבטיחה הרפתקה.
יום חופש פתאומי. חול המועד או סתם בין הזמנים של החיים. נכנסים למכונית ונוסעים. לאן? נראה כבר בדרך. גומאים מרחקים, שדות ונופים מתחלפים. עוצרים ליד עץ בודד או חורשת אקליפטוסים, פורסים שמיכה דקה ואוכלים כריך גבינה פשוט כאילו היה סעודת מלכים. לפעמים מחליטים ברגע האחרון להישאר גם ללילה, כי למה למהר הביתה אם העולם פתוח לפנינו.

אחר כך באו הילדים, ונסענו איתם להראות להם את הארץ. תראו – כלנית! שם הרי גולן! כנרת שלי! כמה יפה היה לראות את הארץ בעיניים המשתאות שלהם, כאילו כל אבן וכל פרח הם גילוי ראשון בעולם.
ואחר כך באו הנכדים, ולקחנו – הפעם במכונית חדישה וממוזגת כראוי – נכד אחד או צמד או שלושה, ושוב יצאנו לדרך. ושוב, להפתעתנו, חזר אותו טעם ראשוני של לגלות ביחד את הארץ.
וכשגדלו הנכדים, התחלנו לתור אחרי חברים לנסוע איתם. יש משהו מרענן בלראות שוב את המקומות הישנים דרך ארבעה זוגות עיניים שראו דבר או שניים בחייהם. פחות התפעלות, יותר שמחה פשוטה של בילוי משותף.
אלא שלאחרונה, לצערנו, לא נותרו חברים רבים שאפשר לנסוע איתם. כולם, לכאורה, פנויים – גימלאים שעתותיהם בידיהם – אך כשמנסים לקבוע יום טיול, מתברר שלזה יש תור לרופא, זה מחלים מניתוח, זו שומרת על הנכדים, ואחר חייב, בדיוק באותו יום, לקיים מצוות ניחום אבלים.
מבין כל חברינו, יש לנו זוג חברים אחד שתמיד זמין לנסיעה – חיים ורבקה. זוג נפלא, באמת. הם רגילים לבלות שעות רבות במכונית, בנסיעות בין ילדים ונכדים, ותמיד יהיו מוכנים לפנות יום לטיול בארץ. חיים דורש בעדינות תקיפה שניסע במכונית שלו ושהוא ינהג, ואנחנו, כמובן, נענים לדרישה בשמחה.
הנסיעה איתם היא חוויה מרנינה. לשניהם תכונות שמעשירות את חוויית הטיול: רבקה, מורה לביולוגיה בעברה, מכירה כל פרח בשמו הפרטי ובשם משפחתו. חיים, לעומתה, מלא סיפורים על כל אתר ואתר שלידו אנו חולפים, רובם מתייחסים לתקופת שירותו הצבאי הארוך והמכובד. אומנם את רוב הסיפורים אנחנו מכירים כמעט בעל פה, אבל אחרי הכל אנחנו האורחים במכונית וממלאים בנימוס את תפקיד הקהל השבוי.
הבעיה היא שאנחנו משמשים קהל שבוי לא רק לסיפורים, אלא גם להתקוטטויות הבלתי פוסקות בין בני הזוג.
שלא תהיה אי-הבנה. רבקה וחיים קשורים זה לזה בקשר סימביוטי כמעט מושלם. הם נשואים כבר למעלה מ-60 שנה, ובעשורים האחרונים אין הם נפרדים אף לשעה אחת ביום ונראה שהם מקיימים בהידור את "ודבק באשתו". רבקה לא תיטוש את חיים אף למפגש חברות על כוס קפה. תמיד יהיה לה תירוץ כלשהו להיעדרות. וחיים? הוא מאבד עשתונות אם רבקה נעלמת לו מן העין ליותר משתי דקות.
ועם זאת, נראה שחלק גדול מהנאת ה"ביחד" של חיים ורבקה מושתת על ההתקוטטויות ביניהם. התקוטטויות קטנות, עקשניות, חוזרות על עצמן כמעט בטקסיות. והנסיעה, כידוע, מספקת אינספור הזדמנויות לכך.
חיים, בהתלהבותו מסיפוריו, אינו שת ליבו לא להוראות הניווט של הווייז ולא לחזרה עליהן מפי רבקה. "בעוד 300 מטר פנה שמאלה", מכריזה נערת הווייז בקול רגוע. "קח את הנתיב השמאלי! עוד מעט פונים!" מתרגמת רבקה בנחרצות. אבל חיים נמצא באמצע סיפור הפגישה המפורסמת שלו עם הרמטכ"ל, ואין לדעת אם שמע או לא. רבקה מרימה את קולה: "שמאלה! עכשיו!" ולזה מגיב חיים בקוצר רוח: "בבקשה, אל תפריעי לי!"
אחרי עוד כמה מאות מטרים של נסיעה בקו ישר, הרוחות מתלהטות: "למה לא פנית?", "לא אמרת!", "אמרתי שלוש פעמים!", "את צריכה לוודא ששמעתי!" ואנחנו, במושב האחורי, מחליפים מבטים. להתערב? לשתוק? לצחוק? בסופו של דבר, אנחנו בוחרים באפשרות הבטוחה: לשתוק וליהנות מן הנוף.
ורק אז, כשחיים פונה לבסוף, ורבקה נאנחת אנחת ניצחון קטנה, אני חושבת לעצמי:
אולי זה הסוד. לא הנסיעות, לא הסיפורים, אפילו לא הוויכוחים עצמם – אלא היכולת להמשיך לנסוע יחד, גם כשמפספסים את הפנייה.
