מרים (שם בדוי)כשהגענו לפני מספר שנים לשכונה שבה אנו גרים עכשיו, זכינו לקבלת פנים חמה, שעליה אני אסירת תודה עד היום. המעבר למקום חדש, שבו כמעט שלא הכרנו איש, היה יכול להיות מלווה בתחושת זרות, אך עד מהרה גילינו סביבנו אנשים טובים ומאירי פנים. פגשנו שכנים חביבים שפתחו בפנינו את ליבם ואת ביתם, הזמינו אותנו לסעודות שבת וגרמו לנו להרגיש רצויים ומקובלים. בסעודות הללו הכרנו אנשים נוספים, וקשרים חדשים נרקמו. וכך, בתוך זמן לא רב הרגשנו בני בית במקום שהיה בתחילה זר לנו.
גם אנחנו לא טמנו ידינו בצלחת, אלא טמנו בה ממיטב תבשילינו. מיהרנו להחזיר למארחינו כגמולם והזמנו אותם לארוחות אצלנו. ואולם, אי אפשר להזמין סתם כך. ראשית, צריך לברר מתי פנויים לוי, ואחר כך לבדוק אם התאריך מתאים למשפחת כהן. ואז לגלות שלמשפחת אברהם יש בדיוק בר מצווה בשבת שהותאמה, ובשבת אחרת מגיעים אלינו הנכדים.
לאחר תהליך מייגע של התאמות, הוזמנו ארבעה זוגות בהתראה מראש של מספר שבועות. כאשר שבוע לפני האירוח הודיעה לי חנה כהן כי ייתכן שהם ייעדרו עקב בעיה בריאותית שהתגלתה אצל בעלה, מיהרתי להזמין גם את משפחת יצחקי, בתקווה שלא ייעלבו על ההתראה הקצרה כל כך…
לאחר שנקבע מועד האירוח, פתחתי קובץ אקסל והתחלתי לנהל רשימות. ראשית, רשימת חוסרים שצריך למלא: מפיות בד תואמות למפת השולחן בתוספת חבקים מתאימים; כלי הגשה חגיגיים בכמות מספקת; שלוש כוסות לכל אורח – מים, יין וליקר, וכמובן – מבחר משקאות.
אחרי כן נפתחה רשימת המשימות: צחצוח כלי הכסף, הוספת עציץ בפינת האוכל, הזזת רהיטים כך שיהיה מקום לשולחן של 10 ואולי 12 איש. אל אלו נוספו כמובן רעיונות לתפריט הערב, רשימת בישולים ורשימת מצרכים דרושים.
הארוחה נפתחה במנה ראשונה "מצולחתת" ומקושטת לכל אורח. אחריה שלושה סוגי דגים וסלטים, מנה עיקרית ובה היצע של מעדני בשר ועוף וגם תבשיל צמחוני, אף שלא היה ידוע לי על מישהו צמחוני בחבורה. שיאה של הארוחה היה מנת הקינוח, שכללה פירות מקורמלים ומוסים בצבעים שונים מוגשים בכוסות זכוכית גבוהות. דאגתי כמובן שיהיה תוכן רוחני לסעודה, וביקשתי מהאורחים לומר דברים על פרשת השבוע.
שבוע שלם לפני האירוח טרחתי במטבח, ובין יום חמישי ושישי כמעט שלא ישנתי. לאחר הארוחה טרחנו עוד זמן רב בארגון המנות שהאורחים כלל לא נגעו בהם. הייתי זקוקה לשבועיים נוספים כדי להתאושש, ואז התחלתי לתכנן את האירוח הבא. אומנם כבר הבנתי שאנשים מבוגרים אינם מסוגלים לאכול את כל המבחר שהצבתי בפניהם, ואיש אינו מעריך אותי יותר בשל מפיות הבד וכלי ההגשה, אבל כל זה לא שכנע אותי לוותר כהוא זה על תבנית האירוח. לא, לא הייתה כאן כל תחרות, חלילה. אבל אם משפחת אברהם הגישה לנו מוס פיסטוק תוצרת בית בכלי זכוכית עדינה, איך אוכל להעליב אותם ולהגיש להם גלידת וניל קנויה בקערית פשוטה?
עכשיו, כשאני מגיעה לגיל 80, קיבלתי החלטה נועזת: לצאת ממעגל האירוחים ההדדיים. כך, בשבת האחרונה ישבתי עם בעלי ליד השולחן. רק שנינו. אכלנו את האוכל הרגיל שלנו ללא "צילחות" וקישוטים. הסתפקנו בסוג אחד של בשר, ולקינוח אכלנו פרי טרי. היה רק בקבוק יין אחד על השולחן וכוסית אחת לכל אחד מאיתנו. שרנו זמירות, קראנו דברים על פרשת השבוע והוספנו רעיונות משלנו. יכולנו לשוחח בנחת, בקצב שלנו, בלי להרים את הקול כדי שיישמעו דברינו, בלי לחכות לתורנו בין הדוברים ובלי להיאבק על תשומת הלב מול מי שתמיד מצליח להשתלט על השיחה. לא היינו צריכים לספר בנפלאות הנכדים והנינים – שנינו מכירים את כל הפרטים. קמנו רעננים בבוקר, והגעתי לבית הכנסת כבר בפסוקי דזמרה.
הייתי רוצה לתת עצה קטנה לצעירים ממני: קשרים חברתיים הם מרכיב חשוב בחיים. אל תוותרו עליהם, אך אל תציבו את עצמכם בפני הברירה בין אירוח מושלם ובין הימנעות מוחלטת מאירוח. לא כל מפגש חברים חייב להתחיל בשלושה סוגי דגים ולהסתיים במוס אישי. לפעמים די בכוס תה, עוגה פשוטה ושעה של שיחה. גם כך נבנים קשרים, ואולי אפילו טובים יותר. אם תנמיכו מעט את הרף תוכלו להמשיך לארח ולהתארח גם בעוד 20 שנה.
כדאי לחשוב על כך הרבה לפני גיל 80.
