מרים (שם בדוי)אחד הדברים היפים בגילנו הוא שכבר איננו צריכים להתאמץ למצוא נושא לשיחה. פעם דיברנו על העבודה, על הבוס, על המשכנתא ועל מחירי הגנים. חשבתם שנושאי השיחה הצטמצמו היום? לא ולא. די לשאול "מה שלום הנכדים?" – והשיחה כבר תזרום מאליה.
במפגש חברות ממוצע אפשר לשמוע על הנכד שהתקבל לישיבה יוקרתית, על הנכדה שסיימה תואר בהצטיינות, על זה שמשרת ביחידה מובחרת, ועל הקטן שכבר בגיל שנתיים יודע את כל האל"ף־בי"ת, באנגלית ובעברית. אם להאמין לסיפורים שלנו, זכינו להיות הסבתות של דור פלאי במיוחד. כולם יפים, כולם חכמים, כולם מנומסים, וכולם – איך לא – גם רגישים ובעלי לב זהב.
אני מודה שגם אני אינני חפה מן הנטייה הזאת. אם מישהו רק ישאל אותי לשלום נכדיי, קשה יהיה לעצור אותי לפני שאספר על ההוא שמנגן, על ההיא שמצטיינת בלימודים, ועל הקטן שאמר בשבת האחרונה דבר תורה שכל המשפחה התפעלה ממנו.
pexels andrea piacquadio
אבל לפעמים, דווקא אחרי מפגש כזה אני שואלת את עצמי: ומה עם כל הילדים האחרים? מה עם הנער שמתקשה בלימודים? עם הילדה שאין לה חברות? עם הנכד שמתמודד עם חרדה, או עם הנכדה שהחיים קשים לה יותר? האם להם אין סבתא? האם אין מי שגאה גם בהם?
השבוע סיפרה לי חברתי רינה על נכדתה. ילדה עדינה, רגישה וטובת לב, המתמודדת עם קושי ביצירת קשרים חברתיים. "מה יהיה עליה?" שאלה רינה בדמעות. "איך היא תמצא את מקומה בעולם? איך תקים בית?"
אחרי שרינה שפכה את ליבה לפניי, חשבתי ביני לבין עצמי: האם דאגות מסוג זה הן בכלל עניינם של סבא וסבתא? הרי לא אנחנו המלווים את הילדה יומיום. לא אנחנו מכירים את דרכי הטיפול והסיוע, ולא אנחנו מקבלים את ההחלטות החשובות. זה תפקידם של ההורים, ומוטב שנניח זאת להם. אולי מטרת חייהם של ההורים, כשמדובר בילדה כזו, איננה בהכרח לראותה עומדת תחת החופה, אלא לראותה עומדת על רגליה שלה: עצמאית, בטוחה בעצמה ומסוגלת לפרנס את עצמה.
ועם זאת, הבנתי לליבה של רינה. הרי בני בנים כבנים, ואת זכות הדאגה איש לא ייקח מאיתנו. הלב הסבאי איננו יכול להישאר אדיש.
גילוי לב כזה כמו של רינה הוא נדיר למדי במחוזותינו. אומנם אינני חושבת שעלינו כסבתות לספר לכל העולם על בעיותיהם של הנכדים. ההורים הם שצריכים להחליט על מידת החשיפה.
ועם זאת, אולי כדאי שנפסיק להתפאר בילדים ובנכדים המוכשרים כל כך. אולי יש בתוכנו סבתות שנושאות כאב על נכד שמתמודד עם קשיים. ואולי – קשה להאמין – יש גם נכדים פחות מבריקים, פחות מוכשרים. לא כאלה שגויסו ל-8200 וגם לא לשירות קרבי מפואר. יש ילדים שההישג הגדול שלהם הוא לקום בבוקר עם חיוך. יש נערים שנאבקים בכל יום כדי לסיים עוד יום לימודים. יש ילדות שמנצחות קרב קטן שרק הן יודעות כמה אומץ נדרש כדי לנצח בו. וגם הם ראויים לסבתא שתתגאה בהם.
אולי, בעצם, זה כל מה שדרוש: לא לשנות את העולם, אלא לשנות מעט את השיחה. בפעם הבאה שנשב יחד, כוס תה בין הידיים, וחברה תשאל "מה שלום הנכדים?" — אולי אענה גם על זה. אולי אספר לא רק על ההוא שמנגן ועל ההיא שמצטיינת, אלא גם על הקטנה שהתקשתה השבוע לצאת מהמיטה, ובכל זאת יצאה. כי גם היא, ממש כמו כל האחרים, ראויה שיספרו עליה בגאווה.
כי אולי זו בדיוק המתנה שאני יכולה לתת לרינה, ולעצמי: לא רק אוזן קשבת, אלא גם דוגמה אישית — שאפשר לספר, שאפשר להתגאות, גם בלי מדליות.
