חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב. אָמַר רַבִּי אָבִין: בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַר סִינַי, נָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַתּוֹרָה, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כָּל מִי שֶׁחָטָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ מִמֶּנּוּ. לְשֶׁעָבַר כָּל מִי שֶׁחוֹטֵא, הָיָה דּוֹר מְשַׁלֵּם חֶטְאוֹ. לְדוֹר הַמַּבּוּל, אָמַר רַבּוֹתֵינוּ, הַרְבֵּה כְּשֵׁרִים הָיוּ בָּהֶן כְּגוֹן נֹחַ וְנִמְחוּ עִם הַדּוֹר. בְּדוֹר הַפַּלָּגָה הָיוּ חוֹטְאִין, אֲפִלּוּ הַתִּינוֹקוֹת מִשְׁתַּלְּמִין. כְּשֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל בְּסִינַי וְנָתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַמִּצְוֹת, אָמַר: לְשֶׁעָבַר הָיוּ הַדּוֹרוֹת לוֹקִין עַל עָווֹן שֶׁל אֶחָד מֵהֶן. מִכָּאן וְאֵילָךְ, אֵין הַדּוֹר לוֹקֶה עַל אֶחָד. הֱוֵי, מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב. וְאָמַר רַבִּי אָבִין: הַמִּקְרָא הַזֶּה מִתְמַהֵיהּ, מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, לֹא רָעוֹת לַצַּדִּיקִים, וְלֹא טוֹבוֹת לָרְשָׁעִים?! אַף מֹשֶׁה סִדֵּר לִפְנֵיהֶם שְׁנֵי דְּרָכִים: הַטּוֹבָה וְהָרָעָה, דֶּרֶךְ חַיִּים וְדֶרֶךְ מָוֶת, בְּרָכָה וּקְלָלָה. שֶׁלֹּא יִהְיוּ הָרְשָׁעִים אוֹמְרִים: בָּרָא אֶת הָעוֹלָם סְתָם, וְלֹא פֵּרֵשׁ לָנוּ אֵיזֶה דֶּרֶךְ טוֹבָה, וְאֵיזוֹ דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁנִּפְרוֹשׁ מִמֶּנָּה וְנָבוֹא לְטוֹבָה. לְכָךְ אָמַר לָהֶם מֹשֶׁה: וְהַבְּרָכָה אִם תִּשְׁמְעוּ, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ. מָשָׁל לְזָקֵן שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב עַל הַדֶּרֶךְ, וְהָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי דְּרָכִים: אַחַת תְּחִלָּתָהּ קוֹצִים וְסוֹפָהּ מִישׁוֹר, וְאַחַת תְּחִלָּתָהּ מִישׁוֹר וְסוֹפָהּ קוֹצִים, וְהָיָה יוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ שְׁתֵּיהֶן וּמַזְהִיר הָעוֹבְרִים, וְאוֹמֵר לָהֶם: אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם רוֹאִים תְּחִלָּתָהּ שֶׁל זוֹ קוֹצִים, לְכוּ בָּהּ, שֶׁסּוֹפָהּ מִישׁוֹר. וְכָל מִי שֶׁהָיָה חָכָם שׁוֹמְעַ לוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בָּהּ וּמִתְיַגֵּעַ קְמֵעָא. הָלַךְ בְּשָׁלוֹם וּבָא בְּשָׁלוֹם. אֲבָל אוֹתָן שֶׁלֹּא הָיוּ שׁוֹמְעִין לוֹ, הָיוּ הוֹלְכִים וְנִכְשָׁלִין בַּסּוֹף. כָּךְ הָיָה מֹשֶׁה, פֵּרֵשׁ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לָהֶם: הֲרֵי דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, בְּרָכָה וּקְלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים רבה, פרשת ראה, פרשה ד, סימן ג).
התחנה הראשונה של הדרשן היא המהפכה האונטולוגית של מתן תורה. הוא מציב קביעה נחרצת: המעבר מדורות העבר (המבול, הפלגה) למציאות העכשווית הוא מעבר מהטרונומיה של ענישה קולקטיבית שרירותית לאוטונומיה מוסרית. האדם אינו עוד אובייקט בתוך דור גורלי, אלא סובייקט הנושא באחריות אישית למעשיו. זוהי פריצת דרך תפיסתית שנועדה להעניק לאדם את כובד המשקל המוסרי והחירות להיות הוא עצמו, אך בה-בעת, היא חושפת קושי מובלע: אם המערכת היא אכן אינדיבידואלית וצודקת, מדוע המציאות האמפירית ממשיכה להציג פערים מוסריים צורמים? כיצד מסתדרת אחריות אישית כזו עם השגחה שנראית כפועלת בצורה הפוכה לציפיותינו – צדיק הסובל ורשע המצליח – סתירה שמטילה צל כבד על עצם היתכנותה של הנהגה א-לוהית מוסרית בעולם?
על מנת ליישב את התמיהה הזו, מגייס הדרשן לעזרתו את הפסוק ממגילת איכה: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב". שימוש זה אינו טכני; הוא מהווה הטיה חזיתית של הדיון ממישור ההסבר התיאולוגי – שבו מנסים לתרץ את סבלו של הצדיק – אל מישור הפדגוגיה המוסרית. הדרשן מציע פתרון המסיט את כובד המשקל: משה רבנו הציב את "שתי הדרכים" – ברכה וקללה – כאקט מכוון שנועד למנוע מן הרשעים את הטענה כי העולם פועל כתוהו ובוהו ללא תכלית ("סתם").
כפינאלה, הדרשן שולף את המשל המפורסם של הזקן בראש הדרכים, המהווה את המענה האפיסטמולוגי המבריק ביותר שלו לפרדוקס הדרכים. המשל אינו מוסיף עוד מצווה או חוק, אלא מציע כלי עבודה תודעתי: היכולת לראות את ה"סוף". הזקן אינו רק מדריך דרך, אלא מחנך לראייה ארוכת טווח: ה"חכם" הוא זה שמסוגל לזהות כי הקוצים הם כלי פדגוגי לחישול, בעוד ה"מישור" הוא היעד הנצחי של המישור המוסרי. הדרשן סוגר כאן את כל הקצוות הפרומים של המאמר: הוא פותר את בעיית הצדיק הסובל על ידי קביעת כלל שסבל ההווה ("קוצים") הוא תנאי הכרחי ("יגיעה קמעא") להגעה אל "מישור" האמת. הוא פותר את בעיית הרשע המצליח על ידי גילוי הונאתו של ה"מישור" המפתה, שסופו בנפילה ("נכשלים בסוף"). הבחירה בחיים, לפי המדרש, אינה בחירה של נוחות רגעית, אלא הכרעה אינטלקטואלית ומוסרית של אדם הבוחר להשקיע בטווח הארוך. הדרשן הופך את הסבל המוסרי לראיה של עומק. המשל מוכיח כי הבחירה בחיים אינה מסתירה את הקוצים, אלא מבטיחה כי הקוצים הם הדרך המהירה ביותר אל המישור.
בסופו של תהליך אנליטי זה, אנו נוכחים לדעת כי הדרשה הזו היא יותר מאוסף פתרונות; היא מפת דרכים פנומנולוגית לבחירה אנושית בעולם סבוך. הדרשן הוליך אותנו מהגדרת האדם כסובייקט אחראי בסיני, דרך הצבת הדרכים כאקט של מניעת ניהיליזם, ועד להפיכת הראייה האנושית לכלי המנצח את המציאות המטעה. הבחירה בחיים נחשפת כפעולה שבה האדם מצהיר כי הוא מסוגל לקרוא את המציאות נכון. ה"ראה" שבתחילת הפרשה אינו צו צפייה, אלא צו עומק – לראות מעבר לקוצים, מעבר לסבל, אל עבר התכלית האחת.
