"אמר ר' יצחק: בשעה שאמר לו הקב"ה 'לך רד', חשכו פניו של משה ונעשה כסומא מן הצרות, ולא היה יודע מאיזה מקום לירד, והיו מלאכי השרת מבקשים להרגו; אמרו: הרי השעה להרגו. ידע הקב"ה מה המלאכים מבקשים לעשות לו. מה עשה הקב"ה? א"ר ברכיה בשם ר' חלבו בשם רב חנן בר יוסף בשם ר' אבא בר איבו: פתח לו הקב"ה פשפש מתחת כסא כבודו ואמר 'לך רד', שנאמר: 'ויאמר ה' אלי קום רד מהר מזה'. ר' עזריה בשם ר' יהודה ב"ר סימון בשם ר' יהודה בר' אלעאי אמר: כיון שבא משה לירד, באו המלאכים להרגו. מה עשה? אחז בכסא של הקב"ה ופרש הקב"ה טליתו עליו שלא יחבלוהו, שנאמר: 'מאחז פני כסא פרשז עליו עננו'. מהו 'פרשז'? נוטריקון: פרש רחום שדי זיו עננו עליו" (שמות רבה, פרשה מב, סימן ד).
המדרש מעמיד אותנו בלב הרגע הטראומטי שבו מתבשר משה על חטא העגל. בהסבר פשוט, הדרשן מתאר התמוטטות קיומית של המנהיג: משה, שעד רגע זה שהה בפסגת העולם, הופך לפתע ל"סומא מן הצרות" – אדם שאיבד את יכולת הניווט המנטלית והפיזית שלו. לשון המדרש מביעה את התמיהה על חוסר האונים המוחלט של משה: כיצד האיש שטיפס להר בביטחון אינו יודע "מאיזה מקום לירד"?.
המדרש מציע שני פתרונות להצלת משה מזעם המלאכים: פתיחת פתח מילוט סודי ("פשפש") תחת כיסא הכבוד, או פריסת טלית הגנה אלוקית ("פרשז") המכסה על משה בעת שהוא נאחז בכיסא.
מדוע העיוורון והשבר הם התגובה ההכרחית לציווי "לך רד"? מה מייצג העימות האלים בין מלאכי השרת למשה דווקא ברגע של כישלון העם, וכיצד פתרון ה"פשפש" תחת הכיסא עונה על הקושי המהותי של הירידה מן הקודש אל החטא? המדרש אינו עוסק רק בסיפור הצלה פיזי, אלא במתח הדיאלקטי שבין הדין המוחלט לבין החסד הנסתר, ובין ההתעלות הרוחנית למפגש הכואב עם המציאות האנושית השבורה.
הדיון המהותי נפתח בזיהוי הקושי: המעבר מ"עלייה" ל"ירידה". כל עוד משה בהר, הוא מוגן מכוח מעמדו הרוחני. ברגע שנאמר לו "לך רד כי שחת עמך", הוא מאבד את האליבי הרוחני שלו. מלאכי השרת, המייצגים את מידת הדין הטהורה והמופשטת, אינם רואים עוד הצדקה לקיומו של מתווך אנושי עבור עם חוטא. העיוורון של משה ("נעשה כסומא") אינו ליקוי בראייה, אלא קריסת הקונספציה: אם העם חטא, אין דרך "חוקית" לחזור למטה. הדרכים הרגילות חסומות על ידי מלאכי החבלה של הדין המוחלט.
הצורך בטלית האלוקית ("פרשז עליו עננו") חושף רובד עמוק בפתרון המשבר. הטלית איננה רק שכבת הגנה פיזית, אלא היא מסמלת את "עולם הרחמים" העוטף את המנהיג ברגע שבו המציאות הגלויה שופטת אותו לחובה. כאשר משה נאחז בכיסא, הוא מבקש להתמזג עם שורש הנשמות שמתחת לכיסא, אך המלאכים – המזהים רק את השורות התחתונות של המעשים – מבקשים לפגוע בו.
הפריסה של הטלית היא מעשה של "סוד"; הקב"ה מכסה את משה בזיו עננו, ובכך הוא הופך אותו לבלתי נראה עבור הדין המקטרג. זהו מהלך שבו החסד ("רחום שדי") חוצץ בין האמת האובייקטיבית הכואבת לבין האדם המנסה לתקן אותה. הטלית היא המרחב המוגן שבו מותר למנהיג להיות "שבור" מבלי שיישבר על ידי הדין.
הפתרון הכולל שמציע המדרש הוא חשיפת מרחב של "מעבר לחוק". הפשפש מתחת לכיסא הכבוד והטלית הפרוסה הם מטפורות לרובד של רחמים שקודם לעולם. הקושי של משה לרדת נפתר לא על ידי סילוק המלאכים, אלא על ידי יצירת מסלול עוקף דין. המדרש מלמד שהחזרה אל העם השבור מחייבת את המנהיג להיאחז בכיסא הכבוד לא כסמל של שררה, אלא כמחסה של חסד. משה נאחז בכיסא, ובכך הוא מחבר את השבר של מטה אל הרחמים של מעלה, מוגן בתוך מעטפת של זיו אלוקי המאפשרת לו לפעול בתוך החושך.
המסקנה העולה מן הדיון היא שברגעי משבר והתמוטטות ערכית, אין די בכלים המנהיגותיים הרגילים או במידת הדין הקשיחה. העיוורון של משה מלמד כי כאשר המציאות הגלויה שבורה ("העגל"), הדרכים המוכרות חסומות. המסקנה המזוקקת היא שהתיקון וההישרדות בתוך השבר מתאפשרים רק דרך חשיפת רובד ה"סוד" – אותה טלית ופשפש המייצגים את רחמי המאבטח האלוקי.
המנהיג אינו נדרש לנצח את הדין או להכחיש את החטא, אלא לאחוז בכיסא ולהתעטף בהגנה שמקורה מעבר למעשים הגלויים. רק מתוך עמדת "חוסר אונים" הנאחזת ברחמים מוחלטים, הוא יכול להפוך ממנהיג של "צדק" למנהיג של "תיקון", ולהביא מזור לעם שאיבד את דרכו מבלי להישחק על ידי התביעה המוסרית האינסופית של המלאכים.
