מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)הקריאות ברחבי הארץ, בעיקר מאזור "גוש השינוי", וגם מן התקשורת, אל הפוליטיקאים, להפר את הבטחותיהם לבוחר שלא לשבת עם מפלגות כאלה ואחרות, נשמעות בקול צלול, בלי צל של גמגום, בלי להסמיק, ללא עכבות מוסריות, משל זו דרך העולם, ואיש אינו מצפה שיקרה אחרת. וככל שהקרע החברתי עמוק יותר כך גוברת ההצדקה להפרת ההבטחות.
אי אפשר לומר שהפרת ההבטחה נסלחת, שהרי אמירה כזו משמעה שאמנם יש פגם מוסרי לכאורה בהפרת ההבטחה, אבל היא נסלחת. הפרת ההבטחה אינה פוגעת בתדמית הפוליטיקאי וזאת כי איש לא ציפה ברצינות שההבטחה תקוים, איש לא האמין לה באמת. מאחורי המציאות הזו מסתתרת התפיסה שהפוליטיקאי משוחרר מנורמות מוסריות המחייבות את האדם הפשוט. יותר מזה. הקריאות להפרת הבטחות הן דרישות של ממש, ואי מימושן אפילו פוגע בכישוריו הפוליטיים של הפוליטיקאי.
רבים וטובים המטיפים לנו מוסר השכם והערב מסבירים לנו מדוע פלוני אלמוני אינו ראוי לעמוד בראש מפלגה או בראש מדינה. "הוא אינו פוליטיקאי" – נאמר עליו בנימה ביקורתית, הוא אדם ישר ותמים, ולכן אינו מתאים לפוליטיקה. ואף על פי כן סביר להניח שבימים שיסור חנו של האיש ירננו עליו שהוא שקרן, ועוד, ועוד.
הדורשים את הפרת ההבטחות יטענו שהמטרה העליונה שלשמה נבחר הפוליטיקאי הוא להעלות את רמתה המוסרית של החברה, שנפגעה כתוצאה משלטונה המושחת של הגוורדיה השלטת, ולטובת המטרה הזו מצווה לעשות הכול, כולל הכול, גם אם נפגעות פה ושם נורמות מוסריות. "עת לעשות לה' הפרו תורתך" או במילים שלנו "המטרה מקדשת את האמצעים".
כך נהגו מפלגות השלטון בישראל בשנים האחרונות, בהן מפלגת הציונות הדתית, כששיתפו פעולה עם הניסיון לחוקק חוק המעגן את זכותו של מגזר שלם שלא לשרת בצבא הגנה לישראל בימים הקשים בהם נהרגו בקרבות אלפי לוחמים צעירים, בהם רבים הנמנים עם הזרם הציוני דתי, ופגעו קשות באמירה המוסרית הנוקבת עד התהום שאמר משה לבני גד ראובן ומנשה "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?".
מאחורי ההתנהגות הזו עמדה התפיסה שהמטרה העליונה היא הצלתה של הממשלה, שאבוי לעם ישראל אם חס וחלילה לא תשרוד, ולמען מטרה זו מותר ואף חובה לפגוע במוסר הטבעי האלמנטרי של האדם. הפוליטיקה היא כידוע אומנות של האפשרי, אומנות הפשרה. הפוליטיקה היא מסחר בערכים, ומשכך, היא דורשת מן הפוליטיקאי לעיתים קרובות לנהוג בניגוד למצפונו ובניגוד למצפנו. לא כל אחד ניחן בתכונות המאפשרות לו לעשות זאת, ולפיכך גם מטיפי המוסר, ובעיקר מטיפי המוסר, מקלים ראש בפוליטיקאי הישר וההגון ומזלזלים ביכולותיו. "הוא אינו פוליטיקאי" הם אומרים בנימה של בוז.
האומנם הפוליטיקה היא צינית עד כדי כך שהיא חשה משוחררת מנורמות מוסריות? האומנם אין לפוליטיקאי קווים אדומים שאותם אסור לחצות?
התשובה הנחרצת היא: לא. ודווקא הפוליטיקאים מחויבים בזהירות יתר מחציית קווים אדומים כי הם נתונים כל העת למארב שלה, ובעיקר כי הנורמות המוסריות המעוותות של מנהיגים פוליטיים מחלחלות כלפי מטה, ויש להן השפעה הרסנית על דמותה המוסרית של החברה, של המדינה.
השאלה הזו נשאלת גם לגבי המדינה. האם נורמות מוסריות המוטלות על היחיד אינן מוטלות עליה? "המדינה היא אני". כשהמדינה נוהגת באופן לא מוסרי היא מייצגת אותי. אני שותף. ישראל לא הכירה בשואה הארמנית עד השנה וזאת כדי לשמור על היחסים עם תורכיה. התנהגותה של מדינת היהודים, זו שמאחוריה שואת יהודי אירופה, ראויה לדיראון. כשאני חושב על כך, אני כובש פני בקרקע. יש המצדיקים נורמות פסולות כאלה בטענה שמחיר השמירה על המוסר הוא גבוה. אבל מוסריותו של אדם או מדינה נבחנת בנכונות גם לשלם מחיר על המוסריות. האם הפקרת אנשי צד"ל בנסיגה החפוזה מלבנון תאמה את כללי המוסר, שלא לדבר על המוסר היהודי? האם מותר למכור נשק לכל משטר רצחני או ארגון טרור רצחני?
התשובה הנחרצת היא שוב לא.
הביטוי "המטרה מקדשת את האמצעים" הוא לב ליבה של ההתפשטות מנורמות מוסריות. אני לא מכיר בזכותם של פוליטיקאים או המדינה לאמץ אותו ולקבל הנחות בשמירה על המוסר.
"ועשית הישר והטוב" אומרים לנו התורה, וגם הרגש המוסרי הטבעי. זה חל על כולם. ובעיקר בימים פוליטיים סוערים אלה.
