אם יש מנצח בבחירות האחרונות אלו הן המפלגות הערביות עם 19 המנדטים שקיבלו. אם להסתמך על ידיעות המתפרסמות, מתקיימים גישושים איתן על תמיכתן בקואליציה חדשה. מה עמדתן, מה יהיו דרישותיהן ומה ה'קו האדום' הביטחוני שכל מפלגה ציונית תדרוש מהן כתנאי לצירופן?

במדינה יהודית הנלחמת על ביטחונה, שותפות בשלטון מחייבת בירור של היחס לחמאס ושל האחריות להחלטות הממשלה. וכשמדובר בערביי ישראל, המהווים כ-21 אחוז מאזרחי המדינה, לצד הסוגיות הביטחוניות דלעיל, ניצבות מצוקות אזרחיות המחייבות מענה: פשיעה, דיור, תעסוקה ותשתיות בחברה הערבית. שישה מרואיינים בוחנים מה עומד מאחורי ההישג של המפלגות הערביות בבחירות לכנסת ה-26, מה יידרש כדי לתרגמו להשפעה והיכן יעברו גבולות השותפות.

מה הוציא את הבוחרים לקלפיות

תוצאות הבחירות מציבות את המפלגות הערביות בעמדה משמעותית: 19 מנדטים לרע"ם ולרשימה המשותפת יחד, מול 53 לגוש נתניהו ו־48 לגוש השינוי. המספרים פותחים אפשרויות להרכבת ממשלה, אך אינם מלמדים איזו מהן תתממש. מה הביא את הבוחרים הערבים בהמוניהם לקלפיות ואיזו שליחות הם ביקשו להפקיד בידי נציגיהם.

ד"ר אריק רודניצקי, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל אביב, מצביע על שני גורמים. הראשון הוא מסע יעיל וממושך של המפלגות הערביות, לצד פעילות גורמים עממיים שעודדו הצבעה. השני, לדבריו, הוא תגובת נגד למסע של נתניהו נגד ממשלה שתסתמך על מפלגה ערבית: "ההשתתפות במקרה זה הייתה צעד של מחאה".

פרופ' מוסטפא כבהא, היסטוריון וחוקר התקשורת הערבית והפלסטינית באוניברסיטה הפתוחה, מזהה שילוב של מחאה ורצון בהשפעה. לדבריו, הבוחרים חשו שהפעם לקולם עשוי להיות משקל מכריע, על רקע המציאות הקשה ופעילות מאומצת לעידוד ההשתתפות. ההצבעה כללה, כלשונו, "זהות פוליטית וגם הערכת מצב פרגמטית": תמיכה בייצוג הערבי לצד הבנה שהמנדטים עשויים להיות לשון מאזניים.

פרופ' מוסטפא כבהא משווה את ההישג לעשרה מנדטים בכנסת היוצאת ול־15 בבחירות 2020. בעיניו, השינוי אינו מתמצה בתוספת מושבים, אלא באפשרות להשפיע על זהות הממשלה. עם זאת, אין לקרוא את התוצאה כהסכמה גורפת לכל עמדות המפלגות. הבחירה בהן עשויה לבטא גם רצון להשתמש בכלים הקיימים לשינוי המציאות, בלי שהבוחר אימץ כל אמירה או הכרעה של הנהגתן.

פרופ' נוהאד עלי, ראש תחום השכלה לקידום שוויון ואחווה במוסד שמואל נאמן בטכניון ומרצה לסוציולוגיה במכללה האקדמית גליל מערבי, מוסיף את תחושת המצוקה, ההדרה וההתנשאות כלפיו. הפשיעה, חוסר הביטחון האישי והקשיים הכלכליים והחברתיים יצרו תסכול. לדבריו, מסרי נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' חיזקו תחושות הדרה וחשש מאפליה, ובמקביל התעורר רצון להשתלב בקבלת ההחלטות ולהשפיע על חלוקת המשאבים. הציבור הערבי רוצה השתלבות, שותפות בקבלת ההחלטות ואחריות על גורלו.

ההסברים משלימים זה את זה, אך ד"ר אריק רודניצקי מבקש להבחין בין הישג נקודתי לשינוי מתמשך. לפי ההערכות הכמעט סופיות שעליהן הסתמך בתשובותיו, ההצבעה בחברה הערבית הגיעה ל־78%. למרות זאת, הוא מדגיש: "מוקדם עדיין להצביע על שינוי של ממש בדפוסי ההשתתפות של האזרחים הערבים בבחירות לכנסת". המשך ההתגייסות תלוי ביכולת לטפל בבעיות הבוערות; אכזבה עלולה להרחיק בוחרים בפעם הבאה.

מה הבוחרים מצפים לקבל בתמורה

מן ההסברים להצבעה עולה סדר העדיפויות ליום שאחריה.
ד"ר אריק רודניצקי מונה טיפול בפשיעה, הקצאת תקציבים ושיפור מעמדם של האזרחים הערבים במרחב הציבורי, שלדבריו נפגע בשנות המלחמה. פרופ' נוהאד עלי מוסיף חינוך, תעסוקה, דיור ותשתיות, לצד הגנה על הזהות הלאומית והמעמד האזרחי. הציבור, לדבריו, רוצה הנהגה שמשיגה תוצאות ואינה מסתפקת בהצהרות או בעצם הגדלת הייצוג.

"ההצלחה תימדד לא רק במספר המושבים בכנסת", מדגיש פרופ' נוהאד עלי, אלא "ביכולת להשיג ביטחון אישי, שוויון והזדמנויות טובות יותר לחברה הערבית". כלומר, ההישג יצטרך להגיע גם לרחוב, לבית ולעסק. פרופ' מוסטפא כבהא מסכים שהבוחרים יצפו לתמורה ממשית, ומעריך שהמפלגות ידרשו תוכניות חומש, מאבק באלימות, פתרונות תכנון ובנייה וחיזוק הרשויות המקומיות. לדבריו, "אין מדובר בצ'ק פתוח" לממשלה שתבקש את תמיכתן.

ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא, מנכ"לית שותפה ב־NAS , אומרת: ״החברה הערבית סובלת משיעורי עוני מהגבוהים בישראל, כאשר כמעט מחצית מהמשפחות הערביות ומעל מחצית מהילדים נמצאים מתחת לקו העוני.״ היא מוסיפה: ״המצב הכלכלי בחברה הערבית  המתאפיין בשיעורי עוני חריגים,  פערי שכר של כ-30%–40%, מצוקת דיור וחסמי אשראי, לצד נזק כלכלי כבד של מיליארדי שקלים בשנה כתוצאה מהפשיעה. השוק האפור הפך למנוע המרכזי המעצב את התנהגות הבוחרים".

היא מצביעה על חסמי תחבורה, מעונות יום וגישה לאזורי תעסוקה המקשים על נשים ערביות להשתלב בעבודה. גברים רבים, לדבריה, מרוכזים בענפים בשכר נמוך, ובהם בינוי. הרחבת ההזדמנויות מחייבת הכשרות מקצועיות ושילוב צעירים בהייטק ובשירות המדינה. בעיניה, הנציגים צריכים לחבר את עבודת הכנסת ליוזמות הרשויות המקומיות והחברה האזרחית, ולתת להן גיבוי פוליטי ותקציבי.

ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא: ״הציפיות של הבוחר הערבי מהמפלגות בתחומי התעסוקה, החינוך והדיור עברו תמורה עמוקה מהצהרות כוללניות לתביעה נחרצת לפרגמטיזם ביצועי, מעבר מתעסוקה בשכר נמוך לתעשיות מתקדמות, סגירת פערים בחינוך, הסרת חסמי תכנון ופתרון למצוקת הדיור. הבוחרים מצפים מהפוליטיקאים שלא לפעול בחלל ריק, אלא לשמש זרוע פרלמנטרית המגבה יוזמות אזרחיות ומקצועיות שצומחות מהשטח; מדובר בשיתוף פעולה הדוק בין ארגוני החברה האזרחית, ועד ראשי הרשויות הערביות והדרגים המקצועיים במשרדי הממשלה, אשר שוקדים כבר עתה, עקב הקיצוצים הנדרשים, על גיבוש תפיסת 'החומש הבא' תוכנית אסטרטגית חסינה פוליטית, מבוססת נתונים ומנועי צמיחה, שהמפלגות נדרשות לתרגם ללחץ פוליטי, לתקציבים מוגנים ולשינויי מדיניות בפועל".

לצד הציפייה מהמדינה, פרופ' נוהאד עלי מצביע על דרישה המופנית פנימה: שיתוף פעולה, סדר יום ברור וצמצום מחלוקות. כאשר הביטחון האישי עומד בראש סדר היום, מאבקים פנימיים עלולים להיות מכשול לטיפול בו. הוא מדגיש שיש הבדלים בין הבוחרים בשאלת היחסים עם המפלגות היהודיות, אך להבנתו הסכמה על הצורך בתוצאות אינה מבטלת את המחלוקת על הדרך להשגתן.

לא כל המנדטים פועלים באותה דרך

פרופ' אפרים ענבר, פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן, מנהל מייסד של מרכז בגין־סאדאת ומייסד מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, מזהיר מהתייחסות אחידה למפלגות הערביות. "צריך להבחין בין שתי המפלגות, זה לא גוש אחד", הוא אומר. ההבדלים הם גם בעמדות היסוד וגם בנכונות להשתלב בשלטון כולל המחויבויות הנלוות לכך.

פרופ' אפרים ענבר מתאר את רע"ם כמתונה יותר וכמכירה בכך שהיא פועלת במדינה יהודית וציונית. לעומתה, המשותפת הרבה יותר לאומנית, וחותרת ל'מדינת כל אזרחיה' במקום ישראל מדינה יהודית. "אי אפשר להסתפק בספירת מושבים בלי לשאול אלו תפיסות עומדות מאחוריהם ומה משמעותן עבור הממשלה שתקום", הוא מטעים.

פרופ' נוהאד עלי טוען לעומתו כי הרשימה המשותפת הלכה כברת דרך משמעותית בנכונות שלה לתת רשת ביטחון מוצקה לגוש השינוי.

ד"ר אריק רודניצקי מחדד את ההבדל המעשי. רע"ם דוגלת בכניסה לממשלה ובהשפעה מתוך הקואליציה, בעוד המשותפת מבקשת ליצור גוש חוסם שימנע ממשלת ימין. לדבריו, גוש כזה יוכל בתנאים המתאימים "לשמש גם רשת ביטחון לקואליציה חלופית לממשלת הימין באמצעות תמיכה מבחוץ". לכן, גם כאשר שתי המפלגות מעוניינות בהחלפת הממשלה, אין הכרח שיבחרו באותו מסלול.

פרופ' מוסטפא כבהא מסכים שיש פערים אידיאולוגיים בין שתי המפלגות הערביות, אך חושש שמשא ומתן נפרד יפזר את הכוח. כמי שהיה מעורב בוועדת הפיוס שפעלה לאיחוד המפלגות, הוא מציע ועדה לתיאום פרלמנטרי. כך אפשר לשמור על הזהויות הנפרדות ולהציג דרישות משותפות בתחומי הפשיעה, התכנון והתקציבים.

לצד הדרישות המעשיות יעמדו, להערכתו, סוגיות עקרוניות של שוויון ומאבק בגזענות, שעליהן יהיה קשה להתפשר משום שהן קשורות לזהות ולמעמד. ההבחנה חשובה למשא ומתן: מפלגה המתמקדת בשיפור חיי היומיום אינה בהכרח מוותרת על עמדותיה הלאומיות. השאלה תהיה אילו עמדות יוגדרו כתנאי להסכם, אילו יישארו במחלוקת, וכיצד יוסברו הפשרות לציבור שתמך בה.

מן ההישג האלקטורלי אל המשא ומתן

לאחר בירור ההבדלים מגיעה שאלת השותפים האפשריים. פרופ' מוסטפא כבהא מתאר אותה במשפט: "המרחק בין הכרח מתמטי לבין לגיטימציה פוליטית עדיין גדול". לדבריו, ההסתייגויות בגוש השינוי והדגשת אופייה הציוני של הממשלה שאיזנקוט מבקש להקים ממחישות את הקושי. האפשרות לחבר מספרים לרוב פרלמנטרי אינה מבטיחה שהמפלגות יסכימו לתנאי השותפות או יהיו מוכנות להגן עליה בפומבי.

ד"ר אריק רודניצקי מצביע על פרדוקס: השפעת המפלגות הערביות תלויה במידה רבה באחרות. אם מפלגות גוש איזנקוט יהיו מוכנות לשתף עמן פעולה, הן יוכלו לתרום להקמת הממשלה. אם לא, ההישג בקלפי לא יספיק. גם פרופ' נוהאד עלי משיב לשאלת השפעתן על ההקמה: "בהחלט ייתכן", אך מדגיש שנדרשים תיאום, אסטרטגיה ונכונות של המפלגות היהודיות להכיר בהן כשותפות לגיטימיות.

פרופ' אפרים ענבר מציב גבול נוסף לכוח הזה. לדבריו, המפלגות הערביות יכולות למנוע ממשלה הנשענת על גוש נתניהו בהרכבו הנוכחי, אך אינן יכולות למנוע ניסיון להקים ממשלת אחדות לאומית. משקלן תלוי בחלופות שיעמדו בפני המפלגות היהודיות. ממשלת מיעוט הנתמכת מבחוץ אינה נראית לו תרחיש בעל סבירות גדולה, ואם תקום יציבותה מוטלת בספק. התמיכה בה עלולה לעמוד למבחן בסוגיות בתחום הביטחון.

פרופ' נוהאד עלי מבחין גם בין הקמת הממשלה לבין מדיניותה. מפלגה יכולה להיות חיונית להשגת רוב ועדיין להתקשות לממש את דרישותיה לאחר ההשבעה. לכן, לצד הסכמות על התמיכה, נדרשים סדר עדיפויות ואסטרטגיה. הנציגים יצטרכו להראות כיצד ההבטחות מתורגמות לביצוע, ולא להניח שמעמדם במשא ומתן יבטיח מעצמו השפעה מתמשכת על סדר היום הלאומי ועל חלוקת המשאבים.

בשלב הזה, חשוב גם להבחין בין עמדות החוקרים לבין החלטות המפלגות עצמן. המרואיינים מתארים אפשרויות, ציפיות וקווים אידיאולוגיים, אך ההכרעות יתקבלו בשיחות בין ראשי המפלגות. חלק מהדרישות עשויות להפוך לתנאי סף, ואחרות לנושאים שיידונו בהמשך. לכן, לצד בחינת ההצהרות הפומביות, המבחן יהיה בתוכן ההסכמים ובנכונות לקיימם כאשר יתעורר קושי. המספרים מסבירים מדוע השיחה מתקיימת; העמדות והמחויבויות יקבעו אם היא תסתיים בהקמת ממשלה ואם אותה ממשלה תוכל לפעול לאורך זמן ולקבל החלטות גם כאשר המחלוקות בין שותפותיה יישארו בעינן.

הביטחון וזהות המדינה על השולחן

כאן מתחדדות השאלות שאינן מסתכמות בתקציבים. פרופ' אפרים ענבר מצביע על הסירוב שהוא מזהה בהנהגות המפלגות הערביות להגדיר את חמאס כארגון טרור, גם כאשר הן מגנות את זוועות השבעה באוקטובר. מבחינתו, יש משמעות להבחנה בין גינוי המעשים להגדרת הארגון שביצע אותם כארגון טרור. הוא חושש גם מניסיון לבלום פעולות צבאיות נגד מוקדי טרור בעזה וביהודה ושומרון.

פרופ' אפרים ענבר מבחין בין ההנהגה הערבית בישראל למדינות ערב המקיימות קשרים עם ישראל. לדבריו, מדינות המפרץ, מצרים וירדן מוכנות לעיתים להכיל צעדים שמעוררים התנגדות חריפה אצל ההנהגה של ערביי ישראל. הוא מייחס זאת למשקל שההנהגה מעניקה לסוגיה הפלסטינית, אך אינו מניח שסדר העדיפויות שלה זהה לזה של הציבור. ההבחנה משתלבת בדרישתו לבחון עמדות ומחויבויות באופן מעשי.

מוחמד דראושה, מנהל אסטרטגיה במרכז גבעת חביבה ופרשן פוליטי טוען ל"סטנדרט כפול", ומזכיר שממשלות בישראל חיברו מפלגות בעלות פערים עמוקים. בעיניו, האתגר הוא לנהל מחלוקות ולהכיר בנציגים הערבים כשותפים לגיטימיים, גם כאשר אין הסכמה על הסוגיות הלאומיות.

דראושה מזכיר מחלוקות במחנה היהודי על יהודה ושומרון, המלחמה ועתיד הסכסוך, ושואל מדוע קיומו של פער פוסל דווקא שותפות ערבית. פרופ' אפרים ענבר, לעומתו, מתמקד בתוכן הפער ובהשלכותיו על פעולת הממשלה.

מוחמד דראושה אומר שמפלגה ערבית בממשלה חייבת להתנגד לפגיעה באזרחים ולגלות אחריות ציבורית מלאה. לצד זאת, הוא דורש הדדיות ומתנגד לדרישות המופנות לערבים כאשר במקביל מתקבלות אמירות גזעניות או מסיתות מפוליטיקאים יהודים. "מי שרוצה שותפות אמיתית צריך להציב סטנדרט אחד לכולם", הוא אומר.

פרופ' אפרים ענבר מבקש לבחון הכרה של המפלגות הערביות במדינה יהודית־ציונית ומחויבותן להכרעות ביטחוניות; מוחמד דראושה מדגיש שוויון בלגיטימיות הפוליטית והדדיות בדרישות. הסכם קואליציוני יצטרך לקבוע מה מחייב את השותפות בפועל ובכלל זה מעמדן של המפלגות הערביות בהכרעות ביטחוניות, אם בכלל.

מה יהיו הדרישות האזרחיות

לצד שאלות היסוד, ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא אומרת: ״במשא ומתן הקואליציוני, המפלגות הערביות חייבות להציב סדר יום אזרחי מקיף המשלב בין דרישות כלכליות לעיגון זכויות יסוד ושוויון אזרחי מלא. בראש סדר העדיפויות חייבת לעמוד דרישה נחרצת להקפאה מידית של הריסות הבתים והקנסות הדרקוניים (מכוח חוק קמיניץ/תיקון 116), לצד האצת תוכניות מתאר, הרחבת גבולות השיפוט ופתרונות אשראי ומשכנתאות בערבות מדינה כדי לאפשר בנייה סדירה.״

במישור הכלכלי היא מבקשת לעגן תקציבי פיתוח בחוק, כדי להגן עליהם משינויים פוליטיים. לצד זאת היא דורשת תוכנית חירום נגד הפשיעה והשוק האפור ובלימת חקיקה שהיא רואה כמפלה. "האלימות והפשיעה אינן רק בעיה ביטחונית־אישית, אלא גם בעיה כלכלית חמורה", היא מסבירה. לדבריה, דמי חסות מרחיקים יזמים, משתקים עסקים, ודוחפים תושבים לשוק האפור.

לדבריה, "החובה הפוליטית והמנהיגותית כעת היא למצוא את הנוסחה והמקום שיציבו את הטיפול בחברה הערבית כאינטרס לאומי משותף". זהו ניסיון לבנות תמיכה בהשקעה גם בקרב מי שאינם שותפים לעמדות הלאומיות של המפלגות הערביות.

פרופ' אפרים ענבר מסכים שהפשיעה בחברה הערבית "בלתי נסבלת", ומדגיש את הצורך לשמור על שלטון החוק בכל מקום. הסכם יצטרך אפוא להבהיר כיצד משפרים תכנון, דיור וביטחון אישי תוך שמירה על כללים מחייבים, ומי יישא באחריות ליישום ההתחייבויות ולבחינת תוצאותיהן לאורך זמן, אמר.

בתוך הממשלה או בתמיכה מבחוץ

מוחמד דראושה רואה בשותפות שהיתה לרע"ם בקואליציית בנט–לפיד הוכחה שהשתתפות ערבית בשלטון אפשרית. לדבריו, "התחזיות האפוקליפטיות של הימין" לא התממשו: מערכת הביטחון המשיכה לפעול והממשלה המשיכה לקבל החלטות. במקביל, הוא מצביע על תקציבים ותוכניות פיתוח לחברה הערבית ועל הכרה גדולה יותר בצרכיה. הקשיים, לשיטתו, היו בעיקר פוליטיים ואידיאולוגיים.

ד"ר אריק רודניצקי ופרופ' נוהאד עלי רואים בניסיון ההוא תקדים משמעותי, אך אינם רואים בו כהבטחה להצלחת השותפות הבאה. פרופ' נוהאד עלי סבור שבעניין הזה החברה והפוליטיקה היהודית השתנו ולא בהכרח לטובה. הקונצנזוס הרחב בקרב הציבור היהודי תורגם להצהרות פוליטיות של ראשי המפלגות שיצרו דה-לגיטימציה לציבור שלם.

פרופ' אפרים ענבר מזהה ברשימה המשותפת רתיעה מיוחדת מהמחיר בסוגיות ביטחוניות, וביחס לרע"ם נזהר מהערכה חד־משמעית. לכן, גם אם יוסכם על תקציבים ויעדים אזרחיים, יהיה צורך לברר אם קיימת נכונות לשאת במחירים שאי אפשר לחזות מראש. מפלגה התומכת מבחוץ יכולה לשמור לעצמה גמישות, ואילו חברות בקואליציה מחייבת התמודדות מתמשכת עם הכרעות הממשלה, גם בתקופות מתיחות ובמשברים ביטחוניים.

ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא: ״החברה הערבית והנהגתה מסוגלות להניע תהליכים אסטרטגיים משמעותיים ולהביא להישגים תקציביים נרחבים גם מתוך ספסלי האופוזיציה; דוגמה מובהקת לכך היא החלטת הממשלה 922 בסוף 2015, שהייתה תוכנית החומש הכלכלית המקיפה ביותר עד אז, ואשר צמחה והתקבלה ללא חברות ישירה של  המפלגות הערביות  בקואליציה. הדבר התאפשר הודות לעבודה מקצועית מאומצת, דיאלוג הדוק בין ועד ראשי הרשויות הערביות והחברה האזרחית לבין הדרגים המקצועיים במדינה, והפעלת לחץ פרלמנטרי וציבורי ממוקד. עם זאת, הישארות מחוץ לממשלה הופכת כל דבר לקשה יותר להשגה ולפגיע יותר בפני קיצוצים פוליטיים, כפי שראינו בשנים האחרונות.״ היא מוסיפה: ״השתלבות והשפעה מבפנים  במוקדי קבלת ההחלטות, בסביבת התקציב וסביב שולחן הממשלה  הן הדרך האפקטיבית והיציבה ביותר להבטיח את הגנת התקציבים, לפתור את מצוקות הדיור והתעסוקה, ולממש שוויון אזרחי וכלכלי מהותי לטובת החברה הערבית וכלכלת ישראל כולה.״

אם הדלת לקואליציה תישאר סגורה

הישארות באופוזיציה אינה מבטלת את האפשרות לפעול. ד"ר אריק רודניצקי מצביע על ועדות הכנסת ועל שיתופי פעולה רבים שהיו בעיקר עם ש"ס ויהדות התורה, שפועלות לקידום שכבות מוחלשות. חיבור כזה יכול להתקיים סביב סוגיה אזרחית גם בלי הסכמה על זהות הממשלה. הגדלת הייצוג עשויה להרחיב את ההשפעה, בתנאי שתלווה בעבודה פרלמנטרית ובבניית הסכמות עם מפלגות נוספות.

ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא: ״בין אם המפלגות הערביות יישבו בקואליציה ובין אם יפעלו מהאופוזיציה, תפקידן הראשי הוא להשתמש בכוחן בוועדות הכנסת כדי למנוע קיצוצים והקפאות תקציביות, ולשמש כזרוע הפרלמנטרית המממשת את התוכניות האסטרטגיות שנבנות בשטח בשיתוף השלטון המקומי והארגונים המקצועיים.״ מוחמד דראושה מזהיר שהדרה קבועה פוגעת באמון ובשייכות. מי שמתעקש להשאיר את המפלגות הערביות בחוץ, הוא אומר, "לא מחליש את הפוליטיקאים הערבים", אלא את הרעיון של אזרחות משותפת ושוויונית. בעיניו, לשאלת השותפות יש משמעות מעבר למאזן ההישגים המפלגתי.

פרופ' אפרים ענבר אינו שולל עקרונית מינוי ערבים לתפקיד שר, אך רואה בהשתלבות תהליך הדורש שינוי עמדות. הוא מזכיר את התהליך שעברו חלק מהמפלגות החרדיות ביחסן לשלטון. שינוי אצל הערבי ייקח זמן. הוא מציע לבחון גם הצבת ערבים במקומות ריאליים במפלגות שמאל כלליות.

פרופ' נוהאד עלי מזהיר מפני המשך מגמות הדה־לגיטימציה של הציבור הערבי בישראל. לדבריו, בשנים האחרונות הפגין הציבור הערבי בגרות פוליטית וחברתית, אחריות אזרחית ונכונות הולכת וגוברת להשתלב בחברה הישראלית, לקחת חלק במערכת הפוליטית ולהיות שותף בתהליכי קבלת ההחלטות. מגמות אלה משקפות שאיפה משמעותית לחיים משותפים, לשוויון, להכרה ולשותפות אזרחית מלאה. ואולם, המשך ההדרה, ההסתה והדה־לגיטימציה כלפי הציבור הערבי עלולים לערער את התהליכים הללו, לפגוע באמון במערכת הפוליטית ובמוסדות המדינה, ולחולל שינוי בכיוון העמדות וההתנהגויות של הציבור הערבי. במצב שכזה תחושות של ניכור, תסכול ואובדן אמון יתחזקו, וכי מגמת ההשתלבות והשותפות, שהתחזקה בשנים האחרונות, תיבלם ואף תיסוג לאחור.

שותפות שנבחנת באחריות

במדינה יהודית, ביטחון האזרחים והמחויבות להגן עליהם חייבים לעמוד בבסיס כל הסכם שלטוני. לכן, לצד בירור הדרישות האזרחיות, נדרשות תשובות ברורות על חמאס, זהות המדינה וקבלת הכרעות הממשלה.

באותה אחריות יש לטפל בפשיעה ובמצוקות החברה הערבית, שהמענה להן הוא אינטרס של המדינה כולה. 19 המנדטים מעניקים כוח; השאלה היא אם תיבנה סביבם שותפות שתדע לשאת גם בחובות הנלוות אליו. הדרך להסכמה מחייבת בירור כן של המחלוקות, ברוח דברי הנביא זכריה: "וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח, יט).