הרב יצחק יוסף לא מתעייף. הפעם השתלח ברב תמיר גרנות, מראשי ישיבת ההסדר 'אורות שאול', שבנו אמתי ז"ל נהרג בקרבות על גבול לבנון, ושכל 'חטאו' שקורא לגיוס צעירים חרדיים לצה"ל תוך שמוכיח כי ניתן לשלב ספרא וסייפא. ואולי ביקש הרב הראשי לשעבר 'לבוא חשבון' עם הרב גרנות על דברים שהגיב בזמנו ל'איום' לרדת מן הארץ, אם יגויסו הישיבניקים. כך או אחרת – להתעלם? להגיב? ואולי הגיע זמן להתנתק מהרב יצחק יוסף המחפש ריב ומדון? ומדוע בכירי הרבנים ה'סרוגים' ממלאים פיהם מים ולא מוחים על הפגיעה ברב תמיר גרנות? (לא שהוא צריך את תמיכתם). ואולי, בעצם, הרב יצחק יוסף מכוון לכולנו – לכל מי שתומך בגיוס חרדים לצבא?
גילוי נאות: זה זמן שהחלטתי שלא להגיב לכל גבבה של הרב יצחק יוסף, לשעבר הרב הראשי לישראל, ואז וגם כיום מנהיגה הרוחני של ש"ס. כמעט שלא עובר שבוע בלי שהבן אדם משחרר דברי שטנה, תוכחה או דברי סרק כלפי הציונות הדתית או מי מבכיריה. אולי זה מאופיו, אולי הוא עושה כן כדי לחזק את בייס המאמינים בו ורואים בו קדוש, כמעט שרף (מעניין אם כך היו מתייחסים אליו אילולא היה בנו של הרב עובדיה יוסף זצוק"ל).
כך או אחרת, התוצאה נשמעת וכתובה. ובעיקר – מבישה. ומכיוון שזה הפך לעניין תדיר, בשביל מה להגיב? אבל היציאה שלו השבוע מחייבת אותי, כך אני מרגיש, לחרוג מההחלטה שקיבלתי. וזאת, כי הפעם השתלח הוא ברב תמיר גרנות – מראשי ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בתל אביב, אדם נעים הליכות ורב מעשים, ששכל את בנו אמתי ז"ל בתחילת המלחמה בתקרית בגבול לבנון. ומה היה 'חטאו' של הרב גרנות, בעיניים של הרב יצחק יוסף? שקרא, קורא ומן הסתם יוסיף לקרוא לגיוס חרדים, ומביא את תלמידי ישיבות ההסדר כראיה ניצחת לכך שניתן לשלב ספרא וסייפא.
ובכן, אותו רב יצחק יוסף אמר כך, והקלטת הובאה ברדיו קול חי: "תקפו אותי כמה ראשי ישיבות. יש אחד הרב, לא יודע אם רב – גרנות, ראש ישיבת הסדר. איך שדיבר בטלוויזיה נגדנו. אתה לא מפחד מביזוי תלמידי חכמים? הגמרא אומרת: איך נדע מיהו אפיקורס, מה נקרא אפיקורס? זה שאומר… מה הועילו האברכים? מה הועילו הבחורי ישיבות? הוא אומר – כולם לצבא. מה כולנו לצבא? לומדים תורה. כמו שיש חיל האוויר יש חיל השם, שיושבים ועוסקים בתורה ומגינים על כל עם ישראל. הוא תקף אותי". והוסיף הרב יוסף: "אני חושב שיש כמה מהם שאם יבואו להצטרף למניין, לא נצרף אותם למניין. הם בגדר אפיקורוס. לא כולם".
אין זה ה'מפגש' הראשון בין השניים. כאשר אותו רב יצחק יוסף, עוד בהיותו רב ראשי לישראל(!!!) איים ש"אם יכריחו אותנו ללכת לצבא, ניסע כולנו לחוץ לארץ", פנה אליו הרב תמיר גרנות בסרטון (וזה היה לא הרבה אחרי שבנו נפל בקרב, כאמור), ובו אמר: "אתה צריך לבקש מחילה מאשתי, ולעלות להר הרצל ולבקש מחילה מאמתי, בחור ישיבה ולוחם, ומכל הצדיקים והקדושים והטהורים, לומדי תורה שבחרו להילחם וגם אלה שאינם לומדי תורה שמסרו נפשם. לעזוב לחו"ל כדי לא להילחם מלחמת מצווה, בפיקוח נפש לאומי?! כבוד הרב, אנחנו ברוסיה? הצבא הוא צבא הצאר? החיילים הם קנטוניסטים? אתה הראשון לציון, כבוד הרב, לא הראשון לברוקלין ולא הראשון לבגדד. יש לך אחריות על עם ישראל". ניכר היה שהדברים נאמרו מלב שותת דם.
מן הסתם, הרב יצחק יוסף 'שמר' את זה בבטן וחיכה להזדמנות הראשונה להשתלח ברב גרנות. אפיקורס, לא לצרפו למניין. שיהיה.
אבל כאמור, מהרב יצחק יוסף כבר מזמן אינני מצפה לכלום. אבל כשמדובר בפגיעה שלו ברב תמיר גרנות, אב שכול, המסמל את הציונות הדתית (המגזר) באיכות הגבוהה ביותר, ובטח ובטח כשמדובר בנושא השתמטות חרדים מגיוס לצה"ל, אני כן מצפה שיקומו כל הרבנים במגזר המחשיבים עצמם כ'חשובי הרבנים במגזר' ('רבני הארץ הטובה' שמרבים להוציא גילויי דעת, אמרנו?), שיקומו מרכז ישיבות בני עקיבא, אמית, איגוד ישיבות ההסדר, ואחרים ויבהירו: רגלו של הרב יצחק יוסף לא תדרוך במוסדות שלנו. האיש פשוט לא ראוי.
נכון, היו כמה פוליטיקאים שגינו – כמו שצריך – את דברי הרב יצחק יוסף (והיו שלא. בן גביר, למשל, לפחות עד יממה אחרי שדברי הרב התפרסמו), אבל בעיניים שלי, לא די בגינויים. הגיע זמן מעשים. התרחקות ממנו היא מעשה. לא להזמין אותו לאירועים, לא לעלות אליו לרגל, לא לצטט מספריו – נאדה, כלום. לנתק קשר. וכך להורות גם לתלמידים אותם מנסים לחנך במשנת הציונות הדתית.
ומתוך פרגון לאלה שכן הגיבו כדבעי, נביא על קצות המזלג מדבריהם.
הרב דוד סתיו יו"ר ארגון רבני צהר, אמר בין השאר: "שיח תורני אמור להיות נשען על ענווה, על כבוד הדדי ועל אחריות לדבר ה', ולא על השתלחויות אישיות… 'דרך ארץ קדמה לתורה'. לפני כל פסוק וכל דיון הלכתי עומדת חובת הכבוד האנושי, במיוחד כלפי רבנים ותלמידי חכמים… על חילול השם אין להבליג ואין לעבור לסדר היום- אין מקיפין בחילול השם. אסור שהרבנות תהפוך למקום שבו מותר לפגוע ולהשפיל בשם התורה. במקום שיש חילול השם -אין חולקים כבוד לרב".
הרב ד"ר אילעאי עופרן: "…עבור הרב יצחק יוסף, הרב תמיר הוא רק דוגמה. דוגמה ליחס הראוי בעיניו לרוב המכריע של היהודים בישראל, שחושבים שגם חרדים צריכים להתגייס. כשהרב יוסף קורא לרב תמיר 'אפיקורס', הוא מתכוון לומר שבעיניו אפילו הוא, שומר מצוות, ראש ישיבה ואב שכול, נחשב ל'כופר' שראוי לנידוי והוקעה, בעוון אי שיתוף פעולה עם ההשתמטות החרדית. אם הרב תמיר הצדיק הוא אפיקורס, אז באמת שכולנו כופרים. ואני, שקיצוני הרבה יותר מהרב תמיר בסוגיה הזו, וקל וחומר ועל אחת כמה וכמה שראוי בעיני הרב יוסף לנידוי וחרם שכזה, רק מתחנן – בבקשה – תנדו אותנו כבר! תוקיעו עד הסוף! אבל לא נידוי רכרוכי ורופס של לא לצרף למניין אפיקורסים כמונו. אלא נידוי וחרם כפי שבאמת כותב הרמב״ם – כזה שלא נהנים ממנו ולא עושים אתו עסק. עד הסוף. נראה אותו ואת שומעי לקחו נאמנים לשיטתם – מוותרים על כספי משלם המיסים האפיקורוס, על הגנת צבא האפיקורסים. על האוצרות, המשאבים, המנעמים, הג׳ובים. חכמה קטנה ועלובה להכריז 'לא מצרף למניין'. נראה אותו ואת עדר עושי דברו נודרים מאיתנו הנאה. הלוואי".
השר בצלאל סמוטריץ': "הרב תמיר גרנות הוא תלמיד חכם ואיש נעים הליכות שמקדש שם שמיים ברבים. הוא שכל את בנו הגיבור אמתי הי"ד במלחמה, ומאז מקדיש את ימיו עוד יותר להרבות אור, אחדות ואהבה. מי שמרשה לעצמו לבזות אותו מבזה את עצמו, מחלל שם שמיים ברבים, ומרבה שנאת חינם ומחלוקת ולא יהיה חלקנו איתו".
ח"כ חילי טרופר: "כמה רחוקה היא דרכו של הרב תמיר מהדרך המקטבת, המזלזלת והמחללת שם שמיים. כמה יפה היא דרכו של הרב תמיר – דרך של תורה שיש בה כבוד לכל אדם, שותפות במדינה, שירות צבאי, חיבורים בין מגזרים שונים ואהבת העם והארץ ללא תנאי".
ח״כ מיכל וולדיגר, יו״ר ועדת העבודה והרווחה: ״הרוגי מלכות – אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. בלתי נתפס שאבא, כל אבא, ששולח את בנו להילחם למען עם ישראל עד כדי מסירות נפש יקבל דברי נאצה כאלו, וודאי שמדובר על תלמיד חכם גדול, כמו הרב גרנות, שמעמיד תלמידים הרבה״.
הערת אגב 1: אני לא מקנא ברב הראשי לישראל הנוכחי, הרב דוד יוסף, אחיו של הרב המדובר, שהיחסים ביניהם לא טובים במיוחד. ובכל זאת, יש מן הסתם כאלה המייחסים בטעות לו את דברי הבלע של אחיו.
הערת אגב 2: הדברים נכתבו ביום שני. סביר שעד שבת היו עוד שהתעוררו להגיב לדברי הרב יצחק יוסף. ומי יודע, אולי הוא אפילו התקשר לרב גרנות להתנצל?
"זונות מפרכסות זו את זו – תלמידי חכמים לא כל שכן?!" (שבת לד ע"א)
הרב יובל שרלו
דברים אלה היו צריכים להיכתב מזמן, ורשלנות הביאה לכך שלא נכתבו. אולם, זו עמדתי כבר שנים רבות:
א. אינני מוצא מחאה עמוקה יותר מאשר התעלמות. אי-ייחוס חשיבות כלשהי לכל מה שנאמר וייאמר על ידו היא התגובה הפשוטה ביותר והמבהירה ביותר. כל יציאה נגד גם מעניקה משקל לדברים שאמר.
ב. אינני מוצא מחאה עמוקה יותר מאשר העמדת תלמידים הרבה, הגדלת עולם התורה הציוני-דתי, הזמנת הרב תמיר הי"ו ו"מוחרמים" אחרים ליותר ויותר מקומות, והרחבת העיסוק במשנתם ובתורתם.
ג. אינני מוצא מחאה עמוקה יותר מאשר הכרעה של הדרגים – הרוחניים והפוליטיים – המשתפים פעולה עם מי שמדבר באופן כזה וברוח כזו, להפסיק לעת עתה שיתוף פעולה כלשהו. כל רווח פוליטי אחר מלמד על מקומה הירוד של תורה בסולם הערכים.
ד. אינני מוצא מחאה עמוקה יותר מאשר הרצון שלא להשתתף בזירת ההתגוששות המתחרה בעוצמת המחאות הנאמרות. כבר חכמינו כאבו את הכאב הגדול: "…זונות מפרכסות זו את זו (כלומר: מסייעות האחת לשנייה) – תלמידי חכמים לא כל שכן" (שבת לד ע"א). אהבת תורה גדולה יונקת מעולם בונה ויוצר. הזוכה הגדולה ביותר מהתגוששות החסידים והמתנגדים הייתה הכפירה.
ה. אינני מוצא מחאה עמוקה יותר מאשר לימוד חוזר ונשנה של דברי הנצי"ב בפתיחה לספר בראשית: "ועל זה היה צידוק הדין, שהקדוש ברוך הוא ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף־על־גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ". לא כהטחה כלפי מישהו אחר, אלא כקבלה שאנחנו צריכים לקבל על עצמנו.
ובהפוך על הפוך – זכה הרב תמיר הי"ו שסגולותיו ועוצמתו זכו בהבלטה דווקא על ידי מבקשי רעתם. אין ברכה גדולה מזו, וכמעט שראוי לומר תודה על הדברים. זו המחאה היותר גדולה.
