הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בשנים האחרונות הולכת וגוברת שנאת ישראל בעולם, ולמרות שהיא מתמקדת בסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה שהיא נטועה עמוק בתת-מודע הקולקטיבי שמזין עוינות לישראל. נדמה לעתים שברית בלתי קדושה נרקמה בין העולם המערבי לעולם הערבי, כשאלו ואלו מאוחדים בשנאת יהודים.
דברי התורה בכלל וספר בראשית בפרט מתארים שורשים של אירועים ותופעות המתרחשים בתולדות עם ישראל, וכך גם את שורשיה של שנאת ישראל מקובל לראות בפרשת 'תולדות'. בפרשתנו בא יעקב "במרמה" ולוקח את הברכה שביקש יצחק להעניק לעשיו, ועשיו מתמלא משטמה, הופך לשונא ליעקב וגומר אומר להורגו. רגע אחד קודם לכן הוא קיבל את ברכת יצחק: "וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה", וכך דמותו כצורר ישראל נקבעת לדורות ומתקבעת בתודעת עמנו. אפשר היה להבין שמדובר על עשיו כאדם פרטי, אולם חז"ל לימדו שעשיו של פרשת 'תולדות' אינו רק דמות קונקרטית של בן יצחק ורבקה, אלא הוא מייצג עמים שהתקיימו בהיסטוריה. מסורת פרשנית שקנתה שביתה בישראל מזהה את דמותו של עשיו עם עמי הנצרות.
כיום, החרב שהתברך בה עשיו, מונפת ומנופפת נגדנו דווקא בידי הישמעאלים, ונשאלת השאלה: מתי התקיים טקס העברת המקל והחרב מעשיו לישמעאל? נציין שישמעאל זכה לברכה מכובדת משלו והיא: "יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ", שמשמעה התמחות במקצוע "ליסטים" כדברי רש"י (טז, יב). הוא אמור אפוא להיות פעיל ומזיק במעשי שוד וגניבה, ולא בשוד ושבר של רציחה.
התמיהה על תופעת האלימות והרצחנות של ישמעאל מתחזקת לנוכח העובדה שישמעאל יצא צדיק בתורה. על כך ניתן ללמוד מכמה מקורות שמדברים בשבחו, ולענייננו די אם נזכיר את דברי חז"ל שישמעאל עשה תשובה, ולכן כיבד את יצחק להקדים אותו בקבורת אברהם, וכאשר נפטר ישמעאל אומרת התורה: "וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו". (בראשית כה, יז). ואומר על כך רש"י: "לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים".
לפני שנים רבות קראתי מאמר של חבר נעוריי, הרב אהרן בורנשטיין, שהסביר כי לישמעאל הייתה מעלה גדולה, אולם צאצאיו סטו מדרך הישר בעקבות חבירתם לעשיו. על חבירה זו מספרת התורה בפרשתנו: "וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מָחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל… לוֹ לְאִשָּׁה". הזיווג בין הכוח של עשו לכוחו של ישמעאל יצר מוטציה רוחנית שלילית והעצים את הרוע שבישמעאל. לו היה זרעו של ישמעאל נדבק בזרעו של ישראל, היה הטוב אשר היטיב ה' עם ישראל דבק בו ומעצים את הטוב שבו. טקס ברית הנישואין של עשיו עם מחלת היה גם טקס הברית שבו הברכה "עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה" הפכה להיות נכס צאן ברזל גם של ישמעאל. חז"ל תיארו התקשרות זו במילים: "לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב, אלא מפני שהוא מינו" (ב"ק צב, ב). מדוע בחרו חז"ל לדמות את עשו וישמעאל דווקא לשני עופות אלו מתוך שלל העופות הטמאים? נראה שהרמז הוא בדמיון השמות: השם זרזיר דומה לחזרזיר, כינוי שדבק בעמים שיצאו מעשיו, ומתקשר גם לאכילת חזיר שהיא לחם חוקם, והקונוטציה של השם עורב רומזת לעמי ערב ולזיהוי של ערבים עם עורבים.
הרב בורנשטיין מסביר שהתחברות ישמעאל עם עשיו הפכה אותו לעם שפל, שקיבל חלק בברכה: "עַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה", ואימץ את כוח החרב שמאיימת על ישראל. לדבריו, המידה הדומיננטית של אברהם היא מידת החסד, ויצא ממנו ישמעאל המתאפיין בחסד פגום, ואילו מידתו של יצחק היא גבורה, ויצא ממנו עשיו שניחן בגבורה לקויה. התרכובת של מידותיהם השליליות יצרה את העוינות המשותפת לעם ישראל ואת מאמציהם להשמידו.
יש גישה אחרת שמבקשת לראות בפרשותנו את שורשי שנאת ישראל של עשיו וישמעאל, וזאת בדרך המנוגדת באופן קוטבי לראשונה. לפי גישה זו המכנה המשותף לבני עשיו ולבני ישמעאל נעוץ בכך ששניהם הודרו מהשושלת הנבחרת של האבות ומירושת הארץ. האפליה והגירוש שלהם יצרו בסיס היסטורי ותיאולוגי לשנאת ישראל.
יש הרבה קסם באיתור שורשי התופעות העכשוויות במקורות המקרא. בהמשך לכך יש מי שרוצים לשאוב השראה להנחיות אופרטיביות לפעולות שיש לנקוט בזמננו בעימותים הביטחוניים והמדיניים של מדינת ישראל, אולם כשעושים כן, הקסם הופך למקסם שווא.
כמה סכנות יש בכך ובהן העובדה שמקורות אלה פתוחים לפרשנויות שונות, וניתן להגיע מהם להחלטות מעשיות שונות ואף מנוגדות. בנוסף, עיגון שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי במקרא מעניק לו ממד של נצחיות ומעמד של סיפור-על שאין דרך לשנותו. תפיסה כזו מזינה מסקנה שאין מנוס מלנהל את הסכסוך, ואין מקום לחתור לסיומו, לא לסיום של ניצחון מוחלט מחד, ולא לסיום של הסכמי שלום מאידך.
לפיכך, ראוי ללמוד וללמד את סיפורי בראשית לעומק ולדלות מהם רעיונות ותובנות, אך לא רצוי להפוך אותו ל'שולחן ערוך', שאפשר לגזור ממנו הלכות מעשיות.
