רט אבי (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])מה ש'שבר' את הקב"ה, וגרם לו להחריב את העולם כולו זו השחיתות, שמצטרפת אל רשימת עוולות וחטאים עוד מימי קין והבל עד ימי נוח.
המילה הזו 'שחיתות', בצורותיה השונות, היא מילת המפתח בהבנת הרקע לכך שהקב"ה כביכול מצטער ואולי אף מתחרט על כך שבעצם ברא את העולם, שבו יצר לב האדם רע מנעוריו: "וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכׇל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כׇּל־הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם".
ארבע פעמים ברציפות תופיע השחיתות בפסוקים סמוכים בפרשה:” וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱ-לֹהִים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי־הִשְׁחִית כׇּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כׇּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ”.
פרשני המקרא נתנו פירושים שונים ומגוונים למילה הזו. חלק פירשו אותה כמתארת חטאים שבין אדם למקום, וחלק ראו בה תיאור עוולות שבין אדם לחברו. אלו ואלו ראו בה שורש לעיוות מוסרי, אמוני, ערכי וחברתי. עד כדי כך השחיתות הייתה גדולה, שלא ניתן היה לתקן אותה באמצעות משהו זמני או מקומי, פלסטר כזה או אחר, אלא יש צורך באיתחול מחדש של העולם והאנושות.
עניין השחיתות מופיע בעוד כמה מקורות ומקומות בתנ"ך. כך למשל בחטא העגל יאמר הקב"ה למשה:" לֶךְ־רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" וכך בסיפור העיר סדום:" כִּי־מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת־הַמָּקוֹם הַזֶּה… וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה’ לְהַשְׁחִיתָהּ ..וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱ-לֹהִים אֶת־עָרֵי הַכִּכָּר".
לפני הכניסה לארץ יזהיר ה' את עם ישראל: "פֶּן־תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל־סָמֶל", ובהמשך יאמר משה לעם "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי־הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן־הַדֶּרֶךְ..".
השחיתות מופיעה תמיד בסמיכות לאסון, וכסיבה לאסון- כך אצל נוח, כך בחטא העגל, כך בעיר סדום וכן הלאה. במקום בו יש שחיתות אין הצדקה לקיומם של המשחיתים והמושחתים. לכן דור המבול, אנשי סדום והחוטאים בעגל נעלמים מהעולם.
מה בעצם כל כך חמור בשחיתות ומדוע עונשם של המושחתים חמור כל כך?
הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הסביר זאת בכך, שהשחיתות, הן זו שבין אדם למקום והן זו שבין אדם לחבירו, בעצם מפרה את ההרמוניה של המציאות כולה. השחיתות היא מצב שבו החלקים השונים בבריאה מפסיקים לפעול בהרמוניה ובערבות הדדית, ופונים לאנוכיות ולהרס עצמי. המבול, לפי תפיסה זו, אינו עונש שרירותי מלמעלה, אלא תוצאה ישירה וטבעית של הפירוק וההשחתה הפנימית שהחברה האנושית יצרה במו ידיה. "אבל כשהגיעה הנפילה המוסרית, שהביאה את המבול על הארץ, וכבר נתקלקלה התכונה הטבעית של כל הבשר, עד שהושחתו הדרכים הישרים של החיים הטבעיים, וכבר החלו הכל לטעום טעם פגום, של העוות הנורא של אבוד השווי המוסרי…"[עולת ראיה]… "אמנם ההשחתה הגדולה של דור המבול, שהשחית כל בשר את דרכו על הארץ, טשטשה את צורת הכל. התכונה המוסרית של היצור השתפלה עד לחדירת הרע בתוכיותה, והיה כמעט בלתי אפשר לצאת מזה אל האור, כי-אם ע"י נתיצת הבניין כולו ומחיקת הרושם של המציאות המקולקלת מכל וכל, להביא מבול מים על הארץ להשחית כל בשר אשר בו רוח חיים מתחת השמים" [אורות].
ניתן להבחין כאן גם בקשר של מידה כנגד מידה. אם החטא היה:" וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ… כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ", העונש יהיה "וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ".
סכנות רבות אורבות לפיתחה של החברה האנושית, לערכיה ולמוסריותה. אחת הגדולות שבהן היא השחיתות לסוגיה, לגווניה, ולדרכי קיומה והופעתה בעולם.
כבר מבריאת העולם הבהיר הקב"ה לשוכני הארץ, כי יש תנאי לקיום האנושי על פני כדור הארץ – והוא חיים מוסריים וישרים.
ברגע שתופיע בעולם ובקרב בני האדם תופעה של שחיתות מסוג כזה או אחר – אין קיום לעולם. כך בדור המבול המושחת, כך בסדום המושחתת, כך לאורך כל ההיסטוריה. אין קיום לחברה שנגע השחיתות פשט בה והרס בה כל חלקה טובה של הגינות, מוסריות, אנושיות וערבות הדדית.
פרשת נוח היא תמרור אזהרה לעולם וליושביו, שידעו ויפנימו אם חפצי חיים הם, שהשחיתות תעביר אותם מהעולם, ושהתנאי לישיבה ולחיים על פני כדור הארץ הזה הוא חיים מוסריים, המיוסדים על אדני החסד, אהבת האדם, האמונה, החמלה והיושר.
