שורק יואב (ד"ר, יו"ר 'תורה ישראלית – לכתחילה', yoav.mr@gmail.com)בפרשת השבוע אנו פוגשים את התאומים, אחד מהם אבינו יעקב והשני עשו אחיו, הוא אֶדום (שעתיד ללבוש בדמיון הקולקטיבי שלנו, מחז"ל והלאה, גם את דמותה של רומא – למרות המרחק הגיאוגרפי וההיסטורי). התורה, בדרכה התמציתית, מאפיינת מיד את שניהם באמצעות הנגדה:
"וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה / וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים."
ההנגדה נוגעת, לכאורה, לעיסוק שלהם – ומזכירה את ההנגדה של צמד האחים הקדום, קין והבל:
"וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן / וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה."
יושב האוהלים של יעקב נראה בהחלט כביטוי לרעיית צאן, כמו אצל יָבָל בן למך – וכפי שנלמד עוד להכיר את יעקב לכל אורך חייו. הוא פותח את שהותו בחרן בגלילת אבן מעל פי הבאר לשם השקיית הצאן – וממשיך ליותר מעשרים שנה של רעיית צאן מקצועית.
מהו 'איש השדה' של עשו? האם זהו עובד האדמה, הממשיך את החקלאות של אביו (יצחק הזורע ומוצא מאה שערים), וגם את תפקידו של קין, ואם כן לפנינו אב טיפוס של מאבק הרועים בחקלאים – או שמא זהו דווקא הציָד, האיש שרחוק מהציוויליזציה ומהחוק עוד יותר מאשר רועה הצאן…
ככל הנראה, שתי התשובות נכונות. בהמשך הפרשה הרי מבקש יצחק מעשו שיצא השדה לצוד לו ציד, ולעשות לו מטעמים כאשר אהב; מכאן שעשו היה רגיל להביא הביתה ציד. אבל יצחק גם מברך אותו מטל השמיים ומשמני הארץ, ורואה בו את הבן הממשיך בשל הכנסתו "ריח שדה" אל הבית, שדה אשר ברכו ה', במקום ריח המאהל של רועי הצאן.
בניגוד לפסוקי קין והבל, פסוקי יעקב ועשו אינם פתוחים בעיסוק אלא באופי: "יודע ציד" מול "תם". אמנם התואר 'תם' לא מופיע בשאר פסוקי התורה (איוב הוא הדמות היחידה הנוספת שכונתה כך), אבל הוא ללא ספק נמצא בשדה הסמנטי של היושר וחוסר ההתחכמות (כבביטוי "בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיוֹן כַּפַּי" של אבימלך, וכמילה הקרובה 'תמים' המופיעה אצל נח ואצל אברהם). ממילא, ברורה נטייתם של חז"ל לראות את 'יודע ציד' לא רק כתיאור מקצועי אלא כתיאורה של אישיות מניפולטיבית.
אבל כל זה – המניפולטיביות של עשו, התמימות של יעקב; החקלאות או הציד מול רעיית הצאן – איננו מסביר את ה'הרחנה' שעברה דמותו של יעקב על ידי חז"ל. את 'יושב האוהלים' הם פירשו כתלמיד חכם, היושב בבית המדרש, ואת התמימות – כמין 'בטלנות' של איש רוח, שאינו מבין 'בעולם הזה'.
אלא, שהמקרא אינו נותן לכל זה תימוכין כלשהם. להפך. הרי יעקב הוא הנודר המציב תנאים לא-לוהים; הגבר החזק הגולל את האבן מעל פי הבאר בלי צורך לחכות לרועים המתאספים; הגבר היחיד בחומש ש'מתאהב' באשה לפני הסדרת נישואיו, ושנשותיו 'רבות' עליו. ומכאן ואילך – יעקב הוא בעיקר הרועה העסוק שמייצר את התיאור היחיד במקרא כולו של מוסר-עבודה (סוף פרשת ויצא). וכמובן – הוא גם לוחם ואיש עסקים, היודע לתמרן הן מול לבן והן מול עשיו.
במלים אחרות, יעקב בתכונותיו ומעשיו הוא גבר ארצי ונוכח, רחוק מאוד מדמות האברך הספון בבית המדרש, שאינו מבין בהוויות העולם.
מאין, אם כן, צמח יעקב הספון בבית המדרש? ככל הנראה מאותו מקום שבו צמח עשו של רומא.
האח השעיר והכושל למדי של יעקב, היודע לצוד ומרגיש במובן מסוים 'בבית' בשדה, החי את הרגע בלי יומרות למה שמעבר ("הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה"), ושמעט הפסוקים על חייו מחברים אותנו לעולם של הרג (ציד, 'אהרגה את יעקב אחי', ארבע מאות איש עמו), נתפס אצל חכמים כאב הטיפוס של אדוני הארץ הכוחניים והפגאניים – הרומאים.
בעולם שבו הרומאים שולטים, אין לעם ישראל ארץ ולא חרב; הוא גולה מן העולם, ולא נותר לו אלא עולם הרוח: לימוד התורה והבטחת העולם הבא. עם שנתון במצב כזה, לא מטפח בלב ילדיו תמונות של גיבורים (לפני דור התחייה הציוני): את בר כוכבא השכיחו, ואת גיבורי דוד הפכו חכמים לתלמידי חכמים המתנצחים בהלכה. ויעקב? שוב אין הוא הגבר החזק, העובד המסור, המאהב והלוחם, אלא איש התורה הפרוש כביכול מענייני העולם.
מעתה מילותיו של יצחק "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" הפכו לסיסמה ולמעין חלוקת עבודה: אין כוחם של ישראל אלא בפה, ואילו עולם המעשה נתון בידי הגויים. דווקא את הדמות הזו אנו ממשיכים להנחיל לשולחן השבת ולגן הילדים, למרות שלשמחתנו המציאות התהפכה: בני יעקב שבו לרעות צאן ולעבד שדות, לשאת נשק ולנהל כלכלה – וכל זאת כאשר, בניגוד לדמותו של עשו, הם ממשיכים לפעול בעולם מתוך מבט ארוך טווח, מתוך חרדה לאמת ולערכים.
הגיעה השעה להשיב אל התודעה שלנו את דמותו המלאה של יעקב. אדם מרשים, ארצי ורוחני, שצריך לנצח כדי להתקיים, ומתפתל כדי לעשות זאת ביושר. דמות שמקבלת את שמה העליון, ישראל, כאשר היא נאבקת עם מלאך – ויכולה לו.
