מרמורשטיין מוטי (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)
ספרו הרביעי של אסף ענברי "נתן ועמוס" יצא לאור לאחרונה. הספר יצא לאור בדיוק בתקופה שמלחמת אחים מלחכת את שולי גלימתה של החברה הישראלית, ואם יש את נפשך לרדת אל שורשיה של מלחמת אחים זו, על דפיו של הספר הזה גלוש בלילות כסלו הארוכים, אז יגדך לבך כי רגלך על מפתן הקרע תדרוך.
"נתן ועמוס" עוסק בדמותם של נתן אלתרמן ועמוס עוז, ובעצם בחירתם כגיבורי הספר מכתיר ענברי את אלתרמן כגדול המשוררים בארץ הזו ואת עמוס עוז כגדול הסופרים. ואם האסוציאציה הראשונה שעולה בראשנו למקרא שמו של הספר הם נתן ועמוס הנביאים אז כנראה כך חש ענברי, ולזאת בדיוק התכוון.
ענברי עוקב אחר שורשיהם ומקורות יניקתם ואחר דמותם הציבורית כפי שמשתקפת אלינו ממספר אירועים בחייה של המדינה, ובעיקר ממלחמת ששת הימים. מלחמה זו שנסתיימה בניצחון מזהיר, בכיבוש סיני, יהודה, שומרון ורמת הגולן, ובשחרור מדינת ישראל מחרדה קיומית, הייתה לנקודת שבר בתולדות האומה, כשבעקבותיה הלך ונפער שסע בחברה הישראלית, שסע ההולך ומתרחב ומגיע לסף מלחמת אחים.
אלתרמן ניצב בצידה הימני של מפא"י ואילו עוז בצידה השמאלי, ואולם בעקבות המלחמה ותוצאותיה שבר אלתרמן ימינה מן המתחם המפא"יי ואילו עוז שבר שמאלה. רגשותיו הלאומיים של הציבור הישראלי, דתי כחילוני, עם כיבוש יהודה ושומרון והחזרה לאתרים התנ"כיים, גאו, ומי לנו כאלתרמן, אמן הניסוח, שידע לתת לכך ביטוי. אלתרמן לא הסתפק במילים. הוא הקים את "התנועה למען ארץ ישראל השלמה", שהנפיקה את הכרוז הבא, בחתימתם של סלתה ושמנה של החברה הישראלית, מכל גווני הקשת הפוליטית, בהם סופרים ומשוררים מהשורה הראשונה של הספרות העברית: "ארץ ישראל השלמה היא עתה בידי העם היהודי, וכשם שאין לנו רשות לוותר על מדינת ישראל, כך מצווים אנו לקיים את מה שקיבלנו מידיה: את ארץ ישראל. הננו חייבים בנאמנות לשלמות ארצנו, כלפי עברו של העם וכלפי עתידותיו גם יחד, ושום ממשלה בישראל אינה זכאית לוותר על שלמות זו". קשה להאמין, אבל מרביתם המכרעת של החותמים על המנשר היו חילונים. רב אחד בלבד נמנה עם החותמים, הלוא הוא מיודענו הרב משה צבי נריה. ההתלהבות החילונית לא הייתה מקרית. התנועה הציונית התנערה מאלפיים שנות הגלות ומיצירתה והתחברה לתקופה המקראית שבמרכזה עמדה כמובן ארץ ישראל. למותר לציין שרובם המכריע של החותמים החילונים נגמלו ברבות הימים מאהבתם ליהודה ושומרון, ואילו הדתיים שבהם אולי הפריזו קצת באהבה זו.
מן העבר השני, כבר מן הרגע הראשון לסיום המלחמה, התהלך עמוס עוז בתחושת מועקה. רגשותיו כלפי העם המובס הלכו וגאו. כמעט כיניתי את התופעה הזאת "התפנקות של מועקה", שגם זכורה לי מספרי ס. יזהר. "אנשים לא חזרו שמחים מהמלחמה הזאת"-קבע עוז. את תחושותיו ניסה עוז להציג כתחושותיהם של כל הלוחמים, ולפיכך יזם את "שיח לוחמים" בניסיון לדובב עוד ועוד לוחמים, כמובן קיבוצניקים, שיספרו על מפגשיהם עם ערבים מובסים, שיח שהיה למעשה הראשון שעלו ממנו נקיפות מצפון וערעור על צדקתה של הציונות.
ענברי מגלגל יפה את הפרקים מנתן לעמוס וחוזר חלילה. אמנם משלושת ספריו הראשונים של ענברי עולה ביקורת חריפה על השמאל הסוציאליסטי, ובעיקר התנועה הקיבוצית, אבל שורשיהם שלובים היטב בעורקיו. הוא שם טיעונים יפים בפיו של אלתרמן, אך אוזני הרגישה חשה כי הוא עושה זאת כמי שכפאו שד. מאידך אי אפשר שלא להבחין בהזדהותו עם עמוס עוז. המילים ששם בפיו של עוז משכנעות יותר מהמילים ששם בפיו של אלתרמן.
עוז מהלך ברחובותיה של ירושלים העתיקה שלושה ימים לאחר כיבושה/שחרורה ואומר כי "ירושלים היא עיר זרה" לו, ירושלים על עומק משמעויותיה, ירושלים המסמלת את כל המטענים שהעם היהודי נושא על גבו, מטענים שעוז, הישראלי החדש רוצה להיפטר מהם. עוז, הנער מירושלים, עוד שנים לפני מלחמת ששת הימים, עובר מירושלים לקיבוץ חולדה כשבפיו הנאום שהוא עתיד לשאת בפני דודו הרביזיוניסט פרופסור יוסף קלאוזנר: "אתה עזבת את העיירה היהודית הדתית, הגלותית, הוצאת אותה מחייך, מחקת אותה. כמו שאני הולך לעשות לירושלים". ענברי מתאר את הרגשתו של עוז כשעובר לחולדה: "מיהודון ירושלמי לקיבוצניק". זאת כל התורה כולה. ואידך זיל גמור. ואתה אינך יודע האם מאחורי המשפט הזה עומד ענברי או עוז. הקרע היה כאן כל הזמן. כיבוש/שחרור יהודה ושומרון רק פער את לוע הר הגעש, והלבה הרותחת שצפה קצפה על פני האדמה.
