מאז היוודע תוצאות הבחירות ישנו מבול של הפרת הבטחות בחירות מצד נבחרי הציבור, בתחומים הקיומיים של המדינה: בתחום ערכי היסוד והזהות שלה וביסודות הביטחון שלה, בהיקפים שלא היו כמותם מאז הקמת המדינה. התנהלותם של נבחרי הציבור מעלה בקרב הציבור סימני שאלה וחששות כבדים לעתיד הדמוקרטיה הישראלית.
דמוקרטיה היא שלטון העם (ביוונית: דמוס δήμος – עם, ציבור האזרחים; קרטוס κράτος – שלטון, כוח). היא שיטת ממשל שצמחה ביוון העתיקה כאנטיתזה לחסרונות שהיו בשיטת שלטון העריצות המלוכנית בזמנה. אולם גם היא אינה מושלמת ואינה נטולת חסרונות. ראש ממשלת בריטניה לשעבר, וינסטון צ'רצ'יל, ביטא זאת בנאום בבית הנבחרים הבריטי: "אומרים שהדמוקרטיה היא צורת השלטון הגרועה ביותר, אולם היא פחות גרועה מכל האפשרויות האחרות". (לגבי תפיסת השלטון האידיאלית בעם ישראל יש צורך בהתייחסות נפרדת).
ביוון שלטה שיטת הדמוקרטיה הישירה: האזרחים התכנסו ב"אסיפת העם" והצביעו בעצמם על חוקים ועל מדיניות. ואילו במדינת ישראל, כמו ברבות ממדינות העולם, מקובלת שיטת הדמוקרטיה הייצוגית, שבה יש בית נבחרים, שחבריו נבחרים על ידי האזרחים כדי לייצג אותם בהחלטות המתקבלות בהצבעת הרוב בבית הנבחרים, בקביעת חוקים ומדיניות בכל הקשור לניהול המדינה, ועיסוק בסוגיות של מלחמה ושלום, חיים ומוות. במדינת ישראל "כנסת ישראל" היא בית הנבחרים ו"הרשות המחוקקת". "הרשות המבצעת", הממשלה, פועלת במדינת ישראל על פי השיטה הפרלמנטרית: היא נבחרת מתוך הכנסת, תלויה באמון הכנסת ומנוהלת על ידי ראש הממשלה.
במדינת ישראל אין בחירות אישיות בהם נבחר מועמד באשר הוא, אלא בחירות מפלגתיות. במהלך מערכת הבחירות, המועמדים המבקשים להיות נציגים בבית הנבחרים ולאחוז בהגה השלטון, מתארגנים במפלגות המציגות בפני הציבור את התפיסות והעקרונות שינחו אותם בסוגיות ליבה קריטיות, ומתחייבים לנהוג על פיהם. בהתאם לכך, מי שתפיסות ועקרונות אלה מתאימים לו, בוחר בהם ונותן בהם אמון, כדי שייצגו אותו ואת תפיסת עולמו בתהליך קבלת ההחלטות. זוהי נשמת אפה של הדמוקרטיה. זהו החוזה הדמוקרטי שנכרת בין המועמד שנבחר לבין הבוחר. המועמד אינו רשאי לקחת את המנדט שקיבל מבוחריו בזכות התחייבותו לייצגם, להפנות עורף לתפיסות ולעקרונות שבשמם נבחר, ולאמץ תפיסות ועקרונות הפוכים לגמרי מאלה שהבטיח לפעול על פיהם. זאת משום שבכך הוא מפסיק לייצגם, מאבד את הלגיטימציה ואינו יכול עוד להיות חבר בבית הנבחרים. על אחת כמה וכמה אם מדובר במועמד שהעמיד פנים במהלך הבחירות והציג עמדות שסבר שהציבור מצדד בהן, כדי שיבחרו בו, אף שלא התכוון להתנהל על פיהן, ובכך הוליך את בוחריו שולל.
אם, חלילה, מצטברת מסה קריטית של נבחרים שהפנו עורף לעמדות שהציגו במהלך הבחירות ואינם מייצגים את בוחריהם, בית הנבחרים כולו יהפוך, חלילה, לבית מנותק, שאינו מייצג את בוחריו ומאבד את הלגיטימציה הדמוקרטית שלו. זהו קץ השיטה הדמוקרטית, היוצר נתק ומשבר אמון בין הציבור לנבחריו, ומשבר אמון בשיטה הדמוקרטית. מאידך גיסא, גם על הציבור מוטלת אחריות כבדה בבחירת הנציגים שייצגו אותו, ועליו לבחור נציגים שיוכל לתת בהם אמון מלא כי הבטחותיהם יקוימו כלשונן. הציבור אינו יכול להרשות לעצמו להיות פתי ותמים ולתת אמון עיוור בהבטחות, הוא חייב להתייחס בחשדנות להבטחות במיוחד כאשר יש סימנים מעידים לכך שהמועמד אינו אמין, או שניכר שהוא מעמיד פנים ומוליך שולל.
אמון הוא תנאי הכרחי לקיומה של חברה מתוקנת. חברה שבה איש אינו נותן אמון בזולתו אינה יכולה להתקיים. אולם אמון אינו פוטר מביקורת, מבירור ומפיקוח. דווקא מי שנותן אמון צריך לוודא שהוא ניתן במי שראוי לו. אנשים מאמינים מתחנכים לתת אמון ולבטוח בקב"ה, ולתת אמון במורי דרכם – הורים ומחנכים, במיוחד ביחס לדברים ערכיים העומדים ברומו של עולם, שקשה להם להאמין כי דווקא בהם יוליכו אותם שולל. "ומהי התמימות? שידבר האדם דבריו בלי רמאות ומשאו ומתנו בלי רמאות, ופיו וליבו שוין. שכל מי שהוא אחד בפה ואחד בלב אין נקרא תם. וכו'. וכל שהולך בתמימות עם ד' והבריות הקב"ה משמרו מן החטאים וכו'. ומן המידה המשובחת הזאת יצאה מידת האמת שהיא מי"ג מידות שנתייחס בהן הקב"ה וכו'". (מעלות המידות לר"י רופא, המעלה הי"ב – התמימות).
צריך להיזהר שמידה נעלה זו לא תנוצל בצורה צינית על ידי בעלי עניין. ציבור ערכי, החורט על דגלו אידאולוגיה וערכים, עלול להיות מנוצל על ידי אנשים כוחניים שמעמידים פנים ומוליכים שולל, המבקשים לזכות בשלטון בכל מחיר.
מסופר על יהודי שהתלונן בפני ה"חפץ חיים" על שותפו לעסקים, איש אמונו, שרימה אותו וגרם לו להפסד כספי ניכר. ה"חפץ חיים" שאל אותו מדוע לא מנע זאת, ומדוע נתן בו אמון עיוור ולא עקב אחר בקפידה התנהלותו ולא בדק אותה כנדרש. הלה השיב שהקו המנחה אותו בחיים הוא נתינת אמון בבני אדם ומידת התמימות: "תמים תהיה עם ד' אלוקיך!", ושהוא אינו רוצה לחיות כל הזמן בחשדנות ובאי-אמון באנשים. ענה לו ה"חפץ חיים": אנא, דייק בכתוב! נאמר שם: "תמים תהיה עם ד' אלוקיך", ולא עם בני אדם!
עיקרון זה התברר בפרשתנו. יעקב אבינו היה "איש תם יושב אוהלים", ומידתו מידת האמת. הגמ' מתארת שכאשר פגש את רחל על הבאר והציע לה נישואין, היא הסכימה, אולם הזהירה אותו מפני הרמאות של אביה, שעלול לנצל את האמון שייתן בו ואת תמימותו. יעקב ענה לה שתמימותו ואמונו מופנים אך ורק למקומות הנכונים, אולם כאשר עומד מולו רמאי המבקש לנצל את תמימותו: "אחיו אני ברמאות" (בבא בתרא קכג ע"א). כלומר, הוא יודע לזהות את ניסיונות הניצול והולכת השולל ויודע כיצד להשיב בערמה על ערמתו. רחל שאלה (שם): האם מותר לצדיקים לנהוג בערמה? יעקב ענה שלא רק היתר יש בכך, אלא אף חובה, כפי שנאמר: "עם חסיד תתחסד, עם גיבור תמים תתמם, עם נבר תתבר ועם עיקש תתפתל" (שמואל ב, כב, כו–כז). וזאת כדי "שלא יהא חוטא נשכר", וכדי שלא ינסו לחלל את אמונם ואת תמימותם של אנשים ולנצלם. התנהלות זו לא תפגע בתמימותם ובאמונם כלפי מי שראוי לתת בהם אמון.


