תתבייש לך!

הפטרת השבוע מופנית כלפי אדום (מבית עשיו), ומנבאת את מפלתה.
יכולים אנו לקרוא בה באופן "מרוחק" ולהתרשם מעוצמת ההתרסקות שאומה זו, בהתנהלותה, הטילה על עצמה. אך תתכן גם קריאה אחרת, כזו שתפיק מן המפלה המהדהדת, המנובאת לאדום, תובנות אודות כל מה שראוי להתרחק ממנו ולהבדיל- אודות הדרך בה ראוי לנהוג.
במה חטאה אדום?
" זדון ליבך השיאך שוכני בחגווי סלע מרום שבתו אומר בליבו מי יורידני ארץ" (עובדיה א'/ג').
עם גאוותן הוא אדום. עם הרואה עצמו חסין מכל רע וגבוה מעל כל חוק. ואולם, לדעת מפרשים, לא הגאווה היא עיקר חטאו, אלא "זדון הלב" – השנאה העמוקה וההתנכלות כלפי עם ישראל. שנאה זו, ביטלה, מבחינתו, את חוקי המוסר האנושי.
"ביום עמדך מנגד, ביום שבות זרים חילו… אל תבוא בשער עמי ביום אידם אל תרא גם אתה ברעתו ביום אידו … ואל תעמד על הפרק להכרית את פליטיו ואל תסגר שרידיו ביום צרה" (שם י"א-י"ד).
בנבואת עובדיה, אדום אינה מתוארת כגורם הישיר לחורבן. השתתפותה לא הייתה כגורם צבאי מכריע – אלא ככזה העומד מנגד, שמח לאיד, מתנכל לפליטים, ונהנה מפירות החורבן.
בילקוט שמעוני נאמר:
"בשעה שהקיף נבוכדנאצדר את ירושלים, בא עשו הרשע ועמד לו רחוק מן הכשדים מיל והיה הורג כל מי שנמלט מן הכשדים שנאמר 'יום עמדך מנגד'".
אדום חטאה בגאווה, בשנאה ובשמחה לאיד. תכונות אלה מבטאות קלקול מוסרי, ומחירן – כליה. ואולם צלע רביעית להן: אבדן הבושה.
**
"מחמס אחיך יעקב תכסך בושה ונכרת לעולם" (פס' י').
"על המעשה (החמס) שעשית לאחיך, תתבייש ותיכרת" – כך ניתן להבין את דברי הנביא. ואולם ניתן להבין את דבריו גם ברובד נוסף – "על שלא ראית ביעקב אח – ולא חשת בושה – תיכרת".
גרימת סבל ואבדן לאחר, או צפייה מנוכרת בסבלו, מבלי להתבייש במצבו ובשפל המוסרי בו העולם נתון, משמעה ניתוק מן האחווה הכלל אנושית, מן הצפייה לבניית עולם מתוקן.
בהעדר היכולת להתבייש, יטענו הפסיכולוגים, האדם מתנתק למעשה גם מעצמו.
בושה היא רגש קשה. מופעה הקיצוני, כרוך בחוויה של מצוקה, רצון למחוק את המציאות, או להיעלם ואף למות (לא מעט מקרי התאבדויות נקשרים עם רגש זה, ו/או עם הפחד שמעשה חמור ייחשף).
בשל חריפותה של הבושה, אנו נוטים להכחישה, להאשים אחרים במעשינו או להדחיקה. האיומים הפסיכולוגיים המרכזיים הכרוכים ברגש הבושה, הוא ההודאה בתוקפנות שקיימת בנו ואבדן ה"אשראי" החברתי (פחד מנטישה). איננו נוטים לייחס לעצמינו רוע או זדון. הפנמת הידיעה כי גם תכונות אלה קיימות בנו, יש בה כדי לערער את התפישה שלנו את עצמינו כאנשים חיוביים ולהעמידנו ערום ועריה, מול המראה וקבל עם ועולם.
זאת ועוד – תפישת העולם הדיכוטומית (אנשים טובים ורעים) קורסת, אל מול הגילוי שהטוב והרע, החומל והאכזר, יכולים לשכון יחד, בתוך אותו אדם. כך נשמטת מתחת לרגלינו, קרקע בטוחה, ששרתה אותנו לצורך הבנת סדרי העולם.
ובכן, קשה להתבייש.
ואולם, אבקש לטעון כי נשיאת רגש הבושה ושהייה בכאב ובצער, הכרוכים בגילוי הרוע/ היצר וחוסר השלמות שלנו ושל העולם, הינם עדות לבריאות נפשית, ומשמעם מבט מפוכח ולקיחת אחריות בנוגע לבחירות (והמחירים שלהן) שאנו עושים ביחס לעצמינו וביחס לסביבה כולה.
בלא בושה, אין חברה ואין מוסר, אומר, להבנתי, הנביא. ואבדן המוסר, משמעו אבדן עול מלכות שמים (התכחשות להיותנו אחים, התכחשות לכך שנבראנו עם יצר, ואי קבלת ההנחה שהאלוקות כוללת הכל, ובכלל זה גם טוב ורע).
נקודת התיקון של מעגל השנאה, ולמעשה, הגאולה מן האבדון, נעוצה באמונה בבורא עולם, ובהתנהלות נחושה ואמיצה מתוך צניעות, בושה ולקיחת אחריות.

(וישלח תשע"ו)