לפני כשבוע זכינו לקיים בקריה האקדמית אונו טקס חגיגי ומכובד לפתיחתה המחודשת של הקתדרה הבינלאומית לחקר יהדות אתיופיה. במהלך הטקס עמדנו לקבוע מזוזה אתיופית אותנטית. אמרתי שם דבר שעשוי להפתיע: כיום כמעט אין בית של משפחה יהודית יוצאת אתיופיה בישראל שאין בו מזוזה, ואילו באתיופיה עצמה לא נהגו יהודי ביתא ישראל לקבוע מזוזות בפתחי בתיהם. פרדוקס מעניין. מצווה שהפכה לאחד מסימני ההיכר של הבית היהודי לא הייתה חלק מן הפרקטיקה הדתית המקובלת של יהודי אתיופיה. אפשר לראות בכך ביטוי להבדל בין מסורות יהודיות, אבל אני מבקש להציע מבט נוסף: אולי דווקא מסורת זו יכולה ללמד אותנו משהו על משמעותה העמוקה של המזוזה.
מספרים על זוג תיירים שביקרו בישראל וראו מזוזה בפתח בית יהודי. לשאלתם לפשר הדבר הם נענו: "המזוזה שומרת על הבית". כששבו לארצם החליטו לקבוע מזוזה בביתם. הם קבעו שתיים, אחת מכל צד של הדלת. כשנשאלו מדוע, השיבו: "אם מזוזה אחת שומרת על הבית, שתיים בוודאי ישמרו עליו פי שניים". הסיפור משעשע, אך מעורר שאלה רצינית: מה באמת שומר על הבית? האם די בקביעת המזוזה על המשקוף, או שהיא נועדה להזכיר לנו את האחריות לשמור על הבית מבפנים?
אחד היסודות החשובים שאני מזהה במסורת ביתא ישראל הוא מקומה של הפשרה. כך פעלו השמגלוץ', המנהיגים החברתיים והמגשרים המסורתיים. לצד הדין וההכרעה התקיימה שאיפה לפיוס ולהשבת היחסים בין בני אדם על כנם. השאלה לא הייתה רק מי צודק, אלא גם כיצד יוכלו הצדדים להמשיך לחיות יחד לאחר ההכרעה. בהקשר זה מעניינת המילה ስምምዕ (סִמְמִע) שמשמעותה הסכמה או הבנה בין הצדדים. בעיניי, הסכמה אינה מחייבת ששני אנשים יחשבו אותו הדבר, אלא שיהיו מוכנים להקשיב זה לזה. אפשר לשמוע אדם בלי להקשיב לו באמת, ואפשר להקשיב לו גם בלי להסכים איתו. לכן, הפשרה אינה מתחילה בוויתור, אלא בהקשבה.
ילדה חכמה ובתו של חבר יקר, אילן גיבירץ, שאלה אותי פעם: "מדוע א-לוהים דיבר עם בני ישראל בתקופת התורה, ואילו איתנו הוא הפסיק לדבר?" עמדתי להשיב באמצעות רעיון שלמדתי מהרב פרופ' דוד הרטמן: אולי שתיקתו של א-לוהים אינה נטישה, אלא ביטוי לאמון באדם. א-לוהים נסוג מעט לאחור כדי לאפשר לאדם ולעמוד על רגליו, לא מפני שהפסיק לאהוב אותנו, אלא דווקא משום שהוא מאמין בנו. אלא שאז התערבה פרופ' טובה הרטמן, שנכחה במקום, והציעה תשובה אחרת: "אולי א-לוהים כלל לא הפסיק לדבר איתנו. אולי אנחנו אלה שהפסקנו להקשיב?"
דבריה הזכירו לי דברים ששמעתי מדודי החכם דניאל מנגשה ז"ל. באתיופיה לא הייתה חלוקה בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לחברו. האדם נמדד בראש ובראשונה במצוות שבין אדם לחברו, ואילו המצוות שבין אדם למקום הן במידה רבה מצוות שבין האדם לעצמו. א-לוהים פונה אלינו דרך האדם העומד מולנו, דרך כאבו של הזולת והאחריות המוטלת עלינו להקשיב, להתחשב ולפנות מקום לאחר. קל יחסית לדבר על ענווה בפני א-לוהים; קשה הרבה יותר לנהוג בענווה כלפי אדם שחושב אחרת ממני.
ונחזור למזוזה. במסורת ההלכתית התפתחה מחלוקת כיצד לקבוע את המזוזה: זקופה או שוכבת. חלק מהספרדים נוהגים לקובעה זקופה, ואצל רבים התפשט המנהג לקובעה באלכסון. שמעתי בשם הרב יעקב אדלשטיין זצ"ל הסבר יפה. המזוזה הניצבת באלכסון מזכירה לבני זוג הנכנסים לביתם שהבית אינו יכול להתקיים כאשר כל אחד מן הצדדים עומד זקוף לחלוטין, משוכנע שרק דרכו היא הנכונה, ואינו מוכן לנטות אפילו מעט לעבר האחר.
במשך שנים רבות הייתה יהדות אתיופיה בעיקר מושא למחקר ולהגדרה. שאלו מי הם יהודי אתיופיה, מה מקור מסורתם ובמה הם דומים ליהדות הרבנית או שונים ממנה. הגיע הזמן לשאול גם: מה יכולה יהדות אתיופיה ללמד אותנו? אולי דווקא תודעת הברית, האחריות וההקשבה שלה יכולה להציע משהו לחברה הישראלית. אינני מבקש להציג את יהדות אתיופיה כחברה אידיאלית שלא ידעה מחלוקות. אני מבקש לומר לחברי הכנסת, לממשלה ולכולנו: אם נמשיך לעמוד זקופים זה מול זה, כל אחד מבוצר בצדקתו, ללא נכונות להקשיב, אנו עלולים להעמיק את השסעים בתוכנו ולהחליש את יכולתנו להתמודד יחד עם האתגרים המאיימים עלינו. השבעה באוקטובר לימד אותנו עד כמה המציאות עלולה להיות שברירית ועד כמה כבד המחיר שאנו עלולים לשלם כאשר איננו ערוכים לסכנות. לכן, בבקשה, לפני שיהיה מאוחר מדי, אל נפסול איש את רעהו. הבה נשאל לא רק במה האחר טועה, אלא גם היכן אנחנו עלולים לטעות. הבה נאמץ את תנוחתה של המזוזה הניצבת באלכסון: לא זקופה מתוך גאווה, ולא שוכבת מתוך כניעה, אלא נוטה מעט הצידה כדי לפנות מקום לאחר. ואולי אפשר לומר, שיהודי אתיופיה לא קבעו מזוזה מבחוץ, אך נשאו משהו ממשמעותה בליבם. המזוזה מזכירה לנו שהבית זקוק לשמירה. מסורת ביתא ישראל מזכירה לנו שהשמירה אינה יכולה להתבסס רק על חוקים והסכמים, אלא גם על אמון, הקשבה ואחריות הדדית.



