יעקב הלך במצוות הוריו לבית דודו, לבן. בדרך פגש את רחל ליד באר בשדה. היכן היא אותה הבאר? הכתוב אומר: "וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה." מעיר על כך 'העמק דבר': "לא שעמד על יד הבאר, שהבאר לא הייתה על הדרך כמו בארו של אליעזר, שהיה סמוך לעיר בדרך הילוכם של בני אדם. אבל יעקב ראה מרחוק באר בשדה". הבדל נוסף בין הבאר הזו לבאר של רבקה ואליעזר, שם נאמר: "וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם אֶל עִיר נָחוֹר". אליעזר הכיר כנראה את 'עיר נחור' ויתכן שזו הייתה הבאר המשפחתית של נחור. לפי זה ברור שאליעזר לא עסק בניחוש, כי כל אחת שתגיע לבאר, היא מן הסתם ממשפחת נחור. לעומתו, יעקב, שנולד בכנען, הלך בדרך הראשית ולפי חשבונו היה כבר קרוב לעיר נחור, אך עדיין לא שם. לכן התפלא לראות באר בשדה. זה מסביר את שאלותיו: "מֵאַיִן אַתֶּם?" ואח"כ "הַיְדַעְתֶּם אֶת לָבָן בֶּן נָחוֹר?". בבת-אחת הבין יעקב שהקב"ה בעזרו ומזה שאב כוח עצום עד כדי גלילת האבן מעל לבאר.
הבאר הלאומית של ישראל היא ללא ספק ימת הכנרת. אמנם היום איננו תלויים בה כבעבר, אך עדיין עוקבים אחר כמויות המים שהיא אוגרת מדי חורף. מנהיגי התנועה הציונית ראו בכנרת אגם לאומי ומשוררים כתבו עליה שירי ערגה נפלאים. אפילו ועדת פיל, שהמליצה על חלוקת הארץ בשנת 1937, כללה את הכנרת באותם 17 אחוזים שהועידה ליהודים.
הערבים לא השלימו עם הקביעה הזו וערערו על כל בדל של דרישת ריבונות ישראלית. למרות זאת, ישראל הצעירה הייתה נחושה לנצל את שפע המים שבצפון הארץ לטובת הדרום הצחיח. רעיונות להטיית מימי הירדן והכנרת דרומה קרמו עור וגידים. האיש שדחף יותר מכולם להשקיע במשאב המים היה לוי אשכול. היה לו טיעון מעניין: חז"ל אמרו "אין אונאה בקרקעות", לאמור, אין מחיר שלא כדאי לשלם עבור קרקע. "ואני רוצה להרשות לעצמי להרחיב ולומר: אין אונאה להשקיה", אמר, בשאיפה להגדיל את ההקצבה להשקעה במים. הוא היה האיש שיזם את הקמת חברת 'מקורות' ולכן אך טבעי היה שייצג את מדינת ישראל במו"מ על מי הירדן עם השליח האמריקאי ג'ונסטון.
אל מול החשש להתלקחות צבאית בין ישראל ושכנותיה אודות המים, נשלח אריק ג'ונסטון לאזור, והוא קבע את חלוקת המים באגן הירדן. ירדן זכתה בנתח הגדול ביותר-55%, ישראל-31%, סוריה-11% ולבנון-3%. הסורים התנגדו לכל הסכם עם ישראל. ומשום החשש מתוקפנות סורית, הקפיאה ישראל לפי שעה את התוכנית להולכת מים מאזור גשר בנות יעקב לנגב. במקום זאת, החלה ישראל [1953] בהקמת המוביל הארצי מהכנרת, הנמצאת 212 מטר מתחת לפני הים, אל דרום הארץ. שינוי זה הצריך את הקמת 'אתר ספיר' השואב את מי הכנרת אל רום של 250 מטר. משם בעזרת צינורות, מנהרות ואגמי ויסות עיליים, הופנו המים דרומה.
מפעל המים הלאומי יצא לדרך והערבים לא אחרו להגיב. בשנת 1964 כינס נשיא מצרים נאצר ועידת פסגה ערבית ובה הוחלט להטות את מקורות הירדן, נחלי הבניאס והחצבאני, ולמנוע מישראל להשתמש ב'מים ערבים', כלשונם. יתרה מכך, עד למלחמת ששת הימים הצליחו הסורים לספח לעצמם מטר ועוד מטר בצפון הכנרת והגיעו ממש עד קו המים. הבאר הלאומית הייתה בסכנה וצה"ל נתבקש להכין תוכנית להסגת הסורים מהאזור.
התוכנית יצאה לפועל רק ביום האחרון של מלחמת ששת הימים. גם כאן, הדוחף העיקרי לפעולה היה רוה"מ אשכול שאמר: "הגיע הזמן לתקן משהו בענייני המים היותר רחוקים: הבניאס ואולי גם הליטאני, במקום שנצטרך לשפוך עוד דם אח"כ". כך נגאלה רמת הגולן ועמה הבניאס, החצבאני וגם הכנרת – הבאר הלאומית.
Yaakovspok1@gmail.com



