המהפכה הגדולה: עשרים ושנים דורות התקיים העולם האנושי בדרך של בחירת אחד הבנים בלבד, והתייחסות היתה אליו. המטבע הלשוני של ״ויחי" כך וכך שנים, "ויולד את…״ הוא המטבע החד משמעי. משלשלת קין, שבה דובר על שלוש דמויות בולטות – תובל קין, יובל ונעמה – לא נותרו צאצאים אחרי המבול, זולת נעמה שעל פי המסורת הייתה אשתו של נח; גם לנח נולדו שלושה בנים, אך התורה עוסקת רק בשושלת שם; אברהם אבינו שהגיע לארץ ביחד עם לוט בן אחיו – נפרד ממנו, על אף ההצעה הראשונית שלו לשותפות: ״אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה״; גם בדור הבא – נבחר יצחק, ואילו ישמעאל ובני הפילגשים אינם חלק מהעברת ברית הארץ, ברית הזרע, וברית המילה. יצחק לבדו הוא הממשיך.
סביר להניח שתוכניתו של יצחק הייתה לעצור את התהליך הזה, ולראות את כל בניו בפנים. כאמור, אברהם ולוט כבר היו קרובים מאוד להיות ביחד; אף יצחק וישמעאל, והתורה גם מדברת על צאצאי ישמעאל; ליצחק נולדו תאומים, וכל כך סביר היה להניח ששניהם היו צריכים להיות ממשיכי הברית. על כן הוא תכנן ליצור שותפות: הברכה לעשו לא הייתה בחירה בו כממשיך הבריתות, אלא כמי שיקבל את השפע שתלוי בהן, ואילו יעקב אבינו ייבחר, כפי שאירע בסוף הפרשה הקודמת, כממשיך הדרך. לקיחת הברכות על ידי יעקב שינתה את התמונה.
המהפכה הגדולה התרחשה אפוא בימי יעקב. כולם בפנים. ארבע אמהות, במעמד שונה, שבא לידי ביטוי כבר בחלוקת המחנות לקראת המפגש עם עשו: ״וַיָּ֧שֶׂם אֶת־הַשְּׁפָח֛וֹת וְאֶת־יַלְדֵיהֶ֖ן רִֽאשֹׁנָ֑ה וְאֶת־לֵאָ֤ה וִֽילָדֶ֙יהָ֙ אַחֲרֹנִ֔ים וְאֶת־רָחֵ֥ל וְאֶת־יוֹסֵ֖ף אַחֲרֹנִֽים״. גם בתוך בני האמהות כבר מלכתחילה היה הבדל בין קבוצת בני לאה הראשונה (עד יהודה), ובין זבולון וייששכר. ובהמשך – הייתה הבחנה גדולה גם בתוך שנים עשר השבטים, חלקה בגלל העדפת יעקב את יוסף, וחלקה כתוצאה ממעשיהם: ראובן הודח מהבכורה, שמעון ולוי ״התברכו״ ב״אֲחַלְּקֵ֣ם בְּיַעֲקֹ֔ב וַאֲפִיצֵ֖ם בְּיִשְׂרָאֵֽל״, ועוד שינויים רבים. אבל החידוש הגדול הוא שעל אף כל התהליכים האלה – כולם בפנים. כולנו בני ישראל. אף שבט לא נדחה. אלף אחד אינו בחוץ.
השבטיות מלאה אורות וצללים. העובדה שאנחנו שונים זה מזה, העובדה שלכל שבט עקרונות משלו, וזקני עדה משלו, ואינטרסים התנחלותיים משלו, ומאבקים על ההנהגה משלו, ועוד ועוד – היא בעלת פנים לכאן ולכאן. מחד גיסא, היא מבטיחה עושר רוחני ותרבותי, תסיסה מבורכת מתמידה, היותנו שיקוף של הזרמים השונים הקיימים במציאות העולמית, ועוד אין ספור תוצאות מבורכות מהעושר והגיוון הלאומי. מאידך גיסא, קשה למנות את מספר בני ישראל שנהרגו על ידי בני ישראל. בחישוב של המספרים המפורשים מדובר על כ 630,000 (!), אולם המספר היה גבוה בהרבה כי במקומות רבים המקרא אינו מספר לנו על המספרים, אלא רק על התהום שאליו נפלנו, כמו ״רבים״ וכדו׳.
ולעולם מוטלת עלינו החובה לבחור בטוב ולמאוס ברע. לבחור בטוב שכולנו בפנים, ובראש ובראשונה אחים אנחנו, ולהיות שמחים בכך שאנו שונים האחד מהשני, וחושבים אחרת האחד מהשני, ושיש לנו אינטרסים מנוגדים, ויש מאבקים ומחלוקות, שכן כל אלה מעשירים מאוד את ההוויה היהודית והישראלית. ובד בבד, עלינו לזכור את העובדה שהמחיר עלול להיות כבד מאוד מאוד, והסכנות אורבות לנו, ואף אחד אינו יכול להבטיח שנעצור על סף התהום, ולעיתים דברים מתדרדרים שלא ברצון הכוונה המקורית של יוזמיהם. הפרשיות האלה אינן נותנות לנו הדרכה פוליטית מעשית מה לעשות בשעה המביכה הזו, אולם הם כן מדריכות אותנו מה צריכה להיות עמדת היסוד שלנו: שנים עשר שבטי ישראל הם הבונים ביחד את שבטי ישראל, ויש בידינו לעצור את הסכנות ואת הקללה שבדבר, ולהתברך בדרך שבה ריבונו של עולם ברא את עם ישראל.


