להגיד דברים קשים – מבלי לפגוע

האם ניתן לומר דברים קשים האחד על השני – בלי לפגוע? כיצד נכון להוכיח את מי שראוי לקבל תוכחה, ובד בבד לא להפר את הכבוד הראוי לו? מה ניתן לעשות כדי לא להתחמק מבירור טענות עוצמתיות, אך לא לגרום לאטימות אוזניים ולחוסר נכונות להקשיב? לפי רש"י, זהו שיעור גדול שאנו מקבלים במילים הראשונות של הפרשה.

קריאה ראשונית שלהן מלמדת לכאורה כי רצונה של התורה לסמן את המיקום המדויק שבו נאמר נאומו הגדול של משה: "אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תפל ולבן וחצרת ודי זהב" (א, א). אלא, שרש"י טוען שתשומת לב מדוקדקת בפרטים המיקום מלמדת כי קריאה זו אינה אפשרית: לא ניתן לומר שהם היו גם במדבר וגם בערבות מואב, שכן אלו שני מקומות שונים; אין מקום שנקרא "תופל", ועל כן לא ניתן להשתמש בו כציון גיאוגרפי וכדו'. יש לקרוא אפוא את התיאורים האלה באופן שונה לחלוטין.

ואכן, רש"י מלמד שמדובר למעשה בנאום שלם. אלו מילות קוד שנועדו להזכיר לכל השומעים אירועים קשים מרכזיים שהתרחשו בעבר בעת ההליכה במדבר: "…ומהו במדבר? אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר שאמרו מי יתן מותנו וגו'; בערבה – בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב; מול סוף – על מה שהמרו בים סוף בבואם לים סוף…; בין פארן ובין תפל ולבן… הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן ואמרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, ועל מה שעשו במדבר פארן ע"י המרגלים; וחצרות – במחלוקתו של קרח…, ודי זהב – הוכיחן על העגל שעשו בשביל רוב זהב שהיה להם…".

ומפני מה נאם משה רבנו נאום תוכחה בדרך זו? שתי מטרות מנוגדות היו לו. ראשונה בהן היא לא להתחמק מהחובה לומר דברי תוכחה, ולהתייצב מול אירועים היסטוריים בעייתיים, כדי שנלמד מהם כלפי העתיד: "…לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום…"; שניה בהן היא כדי שלא לפגוע: "…והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל". הנה אנחנו מקבלים שיעור של ממש, שאנו זקוקים לו כל כך היום, על אופיו של שיח כן ולא מתחמק, ובד בבד נזהר מאוד בכבוד השני. לא זו בלבד, אלא שרש"י מדגיש כי מדובר בשיח פומבי שגם פותח פתח להקשיב: "אל כל ישראל – אילו הוכיח מקצתן היו אלו שבשוק אומרים אתם הייתם שומעים מבן עמרם ולא השיבותם דבר מכך וכך אילו היינו שם היינו משיבין אותו – לכך כנסם כולם ואמר להם הרי כולכם כאן כל מי שיש לו תשובה ישיב", שכן מבלעדי זה ניתן לומר כי היינו מסרבים לקבל את הדברים כפי שהם.

והנה אנחנו למדים עוד יסוד עיקרי לימינו אנו: כמה אנו זקוקים לשיח כן וקשה אך לא פוגעני, ולשיח שמאפשר גם להשיב ומחייב גם להקשיב. הרבה דברים היו נפתרים אם היינו הולכים בדרך זו.

(דברים חזון תשפ"ג)