הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)אחד מנושאי הפרשה עוסק בדין של אנשים הניצים ביניהם, ותוך כדי מאבקם פגעו באישה הרה, אם פגעו רק בעוברים, משלמים פיצוי כספי לבעל האישה. אך במקרה שגם האישה נהרגה "ואם אסון יהיה", על זה נאמר "ונתת נפש תחת נפש" (שמות כ"א, כ"ב-כ"ה). בהמשך אותו פסוק דן בעונשו של מי שהזיק לחברו באחד מאבריו "…עין תחת עין, שן תחת שן, רגל תחת רגל…". שלוש פעמים חוזר המקרא במקומות שונים על הדין החד והברור "עין תחת עין", ולפיו מי שחבל בחברו, עונשו שיסבול כפי שסבל חברו. "תחת" בהקשרו המשפטי פירושו מילוי מקומו של דבר שהיה ואיננו, בעברית מדוברת "במקום". חז"ל פירשו את הציווי המקראי שלא כפשוטו של מקרא, ואמרו שכוונת המקרא אינה שיש לסמא את עין מי שסימא את עין חברו, אלא שהמזיק חייב לפצות את הניזוק פיצוי כספי, תשלום ממון. רש"י: "'עין תחת עין'- סימא את עין חברו נותן לו דמי עינו, כמה שפחתו דמיו… ולא נטילת אבר ממש, כמו שדרשו רבותינו בפרק החובל" (כ"ב, כ"ד). בתלמוד הבבלי הוכחות רבות לכך ש"עין תחת עין" פירושו תשלום ממון (בבא קמא פ"ג ע"ב ופ"ד ע"א).
מערכת הראיה היא מכלול איברי החישה, המרכזים העצביים המאפשרים לבעלי חיים לראות. בבני אדם, מערכת הראייה היא המפותחת במערכות החושים.
אם ישאל השואל, ובצדק, אם לא התכוונו ל"עין תחת עין" ממש, מדוע לא נאמרו הדברים במפורש, וכי קצרה יד המקרא מלכתוב בפירוש כי המדובר הוא בפיצוי ממוני? 'ממון תחת עין'?! הפילוסוף עמנואל לווינס טוען שהתורה רצתה להדגיש את הסכנה שטמונה בתשלום כספי עבור איבר חבול. בכותבה "עין תחת עין" מנעה זאת התורה, בלשונו זהב: "העשיר יכול לשלם עבור השיניים השבורות, העיניים המנוקרות והרגליים הקטועות של כל הסובבים אותו, לפגיעה יש מחיר עובר לסוחר, טעם של כסף, סכנה זו מקורה בדין הממיר ייסורים בכסף, העולם שייך לחזקים, …כן! "עין תחת עין", וכל הנצח וכל הכסף שבעולם אין בכוחם לרפא פציעת אדם. הפצע שותת לעולמים, כאילו היו נדרשים ייסורים שווים לעצור את הדימום הנצחי הזה". התנ"ך מזרז את בואו של עולם נקי מאלימות. אבל אם היה בכוחם של הכסף או ההתנצלויות לתקן את הכול ולהותיר את מצפוננו נקי, הרי שכרו היה יוצא בהפסדו. הכסף לא יענה את הכול!
לעיתים עיוורון הוא מום מולד ולעיתים נגרם כתוצאה ממחלה או מתאונה. עיוור מוגדר כמי שלא יכול לראות אפילו אור. בניגוד לדעה הרווחת, רוב האנשים המתפקדים כעוורים מוחלטים הינם בעלי אחוז ראייה מסוים, לחלקם אף תיתכן ראיה תקינה עם פגיעה ממשית בשדה הראיה. ניתן לעזור למטופל, בעיקר בקריאה, על ידי שימוש באביזרי הגדלה שונים. להקלת חייהם של העוורים הומצאו מאות עזרים.
כמה מחשובי הפוסקים בדור האחרון התייחסו לשאלת הכנסת כלב נחיה לבית הכנסת. הרב משה פיינשטיין הוכיח מן התלמוד הירושלמי בו מסופר על ר' אימי שהורה ליושבי בית המדרש לקבל פני אורחים תלמידי חכמים ולהכניסם לבית המדרש על כליהם וחמורם (מגילה פ' בני העיר ה"ג), ומן העובדה שאומנתו של אביי הצמידה לו כבשה שתלווה אותו לכל מקום, שמן הסתם נכנסה עמו אף לבית המדרש (ברכות דף ס"ב ע"א), כמו כן העובדה שנוהגים לאכול בבתי כנסיות – שבתי הכנסת שלנו הם על תנאי (הכוונה לבתי הכנסת שבניכר הממתינים לביאת המשיח ואז יעקרו לארץ ישראל שעל כן קדושתם פחותה), מהווים עילה מספיקה להיתר להכניס בהם כלב, יתר על כן, לדעתו יתכן שאין כלל ביזיון בהכנסת בעל חיים לביהכ"נ בזמן התפילה. ראוי לציין את יחסו הרגיש ומתחשב של הרב פיינשטין לצורך החיוני של העיוור להיות שותף פעיל בבית הכנסת ואלה דבריו: "ואין לנו שעת הדחק גדול מזה שאם לא נתירנו יתבטל כל ימיו מתפילה בציבור וקריאת התורה וקריאת המגילה בציבור וגם יש ימים שהעגמת נפש גדולה מאוד כמו בימים נוראים…" (שם). (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א' סימן מ"ה). לעומתו, הרב הרב מרדכי יעקב ברייש, שהיה רב ואב"ד הקהילה החרדית בציריך שבשווייץ יותר מארבעים שנה, פוסק הלכה נודע, ומחבר שו"ת "חלקת יעקב". השיב על תשובה זו בחריפות, דחה את הראיה מן הירושלמי וכתב "ולעניות דעתי הוראה זו תמוה לרבים…לבנות מגדל על יסוד רעוע זה" ולדעתו ביזיון הוא להכניס כלב לביהכ"נ. הרב ברייש מביא נימוקים נוספים לאסור ובין היתר כתב שיש בזה משום הפרעה ליתר המתפללים. ביחס לצורך העמוק של העיוור לפקוד את בית הכנסת כתב, שבדרך כלל יכול הסומא למצוא מי שיוליכנו בלעדי הכלב, ואם לא ימצא הרי הוא בגדר אנוס ופטור, בדומה לדחיית מצוות תקיעת שופר בשבת – מטעם גזירה (שו"ת חלקת יעקב אורח חיים סימן ל"ד).
(משפטים תשעח)
