הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)הכתוב מתאר בפרוטרוט את השיח בין פרעה למיילדות האצילות, שהצילו את ילדי ישראל ממיתה בהימנעותן מלבצע את הוראותיו האכזריות של מלך מצרים. ניכר שבהדגשה זו מבקש הכתוב להציב באור הזרקורים את מפעלן של נשים אלה, הגם שעל פניו הן התאפיינו באי-עשייה שלילית, ולא בעשייה חיובית. יתר על כן, אם נסכית לדבריהן נגלה שאת הקרדיט הן מעניקות לא לעצמן, כי אם לנשות ישראל, הן בשל רמת הפריון הגבוהה שלהן, והן בשל עצמאותן, וחוסר תלותן במיילדות. הביטוי המופלא שבאמצעותו מתארות המיילדות את נשות ישראל מהדהד, והוא בעל משמעות כפולה ומכופלת: "כי חיות הנה". תכונת החיות איננה רק תיאור של אופן הלידה שלהן, ושל עצמאותן, כי אם מהות חייהן, חיות הנה.
תכונת החיים המהותית של נשות ישראל שימשה השראה לרבים מהוגי ישראל בבואם לשקף את המהות הבסיסית של האומה הישראלית, ושל העומדים בראשה. ר' חיים צ'רנוביץ, מראשוני וגדולי החסידות, מבאר בספרו "באר מים חיים" (על פרשתנו) כי מעלתן של המיילדות (הקרויות "חיה") ושל היולדות (שגם כן נקראות חיות, כנזכר לעיל) מבטא תיקון של חטא אדם הראשון וחוה. כנודע, חוה נקראה בשמה על ידי אדם בשל היותה "אם כל חי". אולם, אם כן, מקשה ר"ח צ'רנוביץ, היה מן הראוי לקרותה "חיה", ולא "חוה". לפיכך קובע ר"ח צ'רנוביץ, על בסיס רמיזות מספרות הסוד, שאדם כינה את אשתו בשם החיים, אולם קיפל בשמה גם את החטא הנורא, ולכן נקראה חוה (ברמיזה לשמו הארמי של הנחש, חויא, שעל פי המדרש הטיל בה זוהמה). מנגד, נשות ישראל והמיילדות שעמדו כנגד הצר והגנו במסירות נפש שאין ערוך לה על צאצאיהן, על דור ההמשך של האומה הישראלית – תיקנו את החטא הנורא, את חטאה של חוה, וממילא זכו מחדש לתואר "חיה".
תפיסה זו מאירה לנו הן את חטאם של אדם וחוה ("כי עפר אתה ואל עפר תשוב", יסוד המוות שנגזר בגן עדן) והן את התיקון שלו (העצמת החיים ורוממותם, קידוש היכולת של עם ישראל להתקיים גם במצבי משבר ומצוקה קיצוניים).
דומני שניתן להרחיב עוד יותר את ההיגד הפרשני של ר"ח צ'רנוביץ, ולבחון לאורו באופן השוואתי את פתיחתם של ספר בראשית וספר שמות. בפתיחתו של ספר בראשית היה האדם בגן עדן, ומתוך צורך קיומי ("לא טוב היות האדם לבדו", "ולאדם לא מצא עזר כנגדו") נבראה האשה. אולם, בתפנית דרמטית בעלילה, האשה שהיתה אמורה לסייע בעד האדם בכדי להנעים את חייו הופכת להיות חרב פיפיות, וממנה מיתתו.
אולם, בתחילת ספר שמות תקומתו של עם ישראל נתונה כולה בידי נשים, והגברים נתפסים כדמויות פסיביות לחלוטין במהלך ההיסטורי של האומה. המיילדות, היולדות, אימו של משה, אחותו ובת פרעה הן הגיבורות היחידות בסיפור, והדמויות הגבריות (פרעה ולהבדיל אביו של משה) נטולי יכולת לממש את חזונם במציאות. הנשים מונעות מהם לשלול את החיים מזרע ישראל (פרעה ניסה באופן ישיר, ולפי מדרש חז"ל עמרם גירש את אשתו בשל ייאושו הקיומי מהעולם). הנשים מצילות את האומה מכלייה, על אפם ועל חמתם של הגברים.
שני הבדלים מרכזיים מאירים את ההבחנה בין הפרשיות. האחד, המעמד של האשה. כפי שהערנו קודם לכן, בספר בראשית האשה סובלת מאובייקטיביזציה, היא נבראת בכדי להנעים את זמנו של האדם, ואין לה תכלית משל עצמה. היא לא נתפסת כגורם משמעותי בתפאורה של גן עדן, אך, ראה זה פלא, היא הופכת עד מהרה לגורם הבלעדי וחורץ הגורלות. מנגד, בתחילת ספר שמות הנשים מכירות את מקומן ואת תפקידן ההיסטורי, והן אינן מחכות בהכרח להסמכה מצד הגברים, להסכמה שזכותן לפעול בעולם. הן עושות את הטוב ואת הישר מכח האינטואיציה הבריאה שניחנו בה.
ההבדל השני חשוב לא פחות, והוא ההבחנה בין עם ישראל לעולם כולו. בספר בראשית התיאור איננו ייחודי לאומה, והוא משקף הלך רוח כלל-עולמי. האדם, מכח מחשבה שהולידה את החטא, לא רואה באשה שותפה, ולכן איננו מתאר בפניה את הצו הא-להי כלפיו, איננו משתף אותה באתגר הרוחני של הנוכחות בגן עדן. תפיסה זו הובילה לחטא, שכן לאשה אכן נועד תפקיד מרכזי. להכרה זו הגיע האדם באופן אירוני רק אחרי שבעטייה של האשה נגזרה על זרעו כלייה – היא אם כל חי, היא מעניקת החיים, והתעלמות ממנה מולידה כלייה לעולם.
מנגד, בספר שמות, הגם שיש נשים נכריות בסיפור (בת פרעה, ועל פי רובד הפשט גם המיילדות), האשה היהודית עומדת במרכז. המיילדות משבחות ומהללות את נשות ישראל באזני פרעה, ובת פרעה מכירה במגבלותיה, ובחוסר יכולתה להעניק לילד אותו מצאה את בית הגידול החמים שלו הוא זקוק, את הבית היהודי שלו. לכן היא מאפשרת לאחותו של הילד ליטול אותו ולאימו להזין אותו, כך שבחלב אימו ינק מושיען של ישראל את כח החיים של האמא היהודייה.
סקירה כוללת של שתי פרשיות מופלאות אלה מגלה שאין תחליף לעוצמת החיים הרוחנית שמאצילות נשות ישראל על כל הלכי הרוח והחיים הישראליים, וממילא שתרומתן לכל תחומי העשייה לא תסולא בפז. אימוץ של מחשבה נכרית, כאילו האשה היא אובייקט תומך בלבד, כלי עזר במלחמתו ובמעשיו של הגבר מוכיחה את עצמה כהרת אסון, כנטולת כוחות חיים. את הכח הנשי יש להציב בקידמת הבמה בכל מאבק על הזהות היהודית, על הכח החיות המייחד אותנו כאומה.
(שמות תשסח)
