ספורט תחרותי

הרב חגי לונדין
ר"מ בישיבת ההסדר חיפה

המונח 'ספורט תחרותי' טומן בחובו שני מושגים שיש להבדיל ביניהם. ספורט כשלעצמו הינו כמובן חיובי. מעבר לתועלת הפיסית הברורה, מסייעת הפעילות הגופנית לעבודת ד', כדבריו הידועים של הרמב"ם: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה. לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדים את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המבריאים והמחלימים… ועוד כלל אחר אמרו בבריאות הגוף: כל זמן שאדם מתעמל ויגע הרבה… אין חולי בא עליו וכוחו מתחזק" (דעות ד). יתרה מזאת, בדורנו, דור הגאולה, קיימת חשיבות עליונה בחיזוק הגוף הפיסי לצרכים לאומיים, כדבריו של הרב קוק (אורות התחיה, לד): "ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים" (בזמנו נאמרו הדברים ביחס לאגודות הספורט השונות ששמשו כמסווה לאימונים צבאיים, ובימינו ניתן בפשטות להחיל את הדברים על השירות בצה"ל). לעומת זאת, הפיכת הפעילות הספורטיבית לתרבות שלמה המלווה בקבוצות אוהדים, סמלים, סממני הערצה וכו' הינה בעייתית מכמה בחינות: א) הבטה על הישגיות בתחום הפיסי כמודל להערצה איננה דרכה של היהדות. אין כמובן מניעה לערוך תחרויות ספורט שונות לצורך בריאות/הנאה אולם לא מעבר לכך. המקום אותו תופסות תחרויות הספורט בתרבות כיום הינו מעל ומעבר לכל פרופורציה, דבר הנובע ממתן מקום לעולם החומר הרבה מעבר לראוי. ב) תופעת 'האוהדים' המאפיינת את ענפי הספורט התחרותי מקורה באשליה כי הצלחת קבוצה מסוימת, אותה החליט האדם להעריץ באופן שרירותי, אמורה להעניק לו תחושת שמחה, כביכול ההישג הוא שלו. כלומר, קיים כאן טיפוח של כוח דמיון מופרז ושיקרי (דבר המאפיין תופעות רבות בעולם המערבי כהערצת 'סלבס' למיניהם וכו'). ג) מעבר לכך, עצם עידוד מוסד התחרותיות הוא כיוון חינוכי שלילי. המתחקה אחרי שורשיו של הספורט התחרותי יודע כי מקורו בתרבויות אליליות כדוגמת יוון. האדם האלילי, בעל התפיסה הפירודית, תופס את המציאות כזירת מאבק בין כוחות ואלים הנלחמים זה בזה. בהתאם לכך מתמסד בתרבות האלילית דפוס חיים המתייחס לחיי היומיום כמלחמת קיום בו 'החזק שורד' – ותחרויות הספורט הינן המשך ישיר של אותו קו מחשבה. היהדות לעומת זאת, אמונה על התפיסה האחדותית, הרואה את המציאות כיחידה אורגאנית אחת. המציאות, אליבא דהיהדות, איננה אוסף של פרטים הסותרים זה את זה אלא יצירת כפיו של אלוהים ובהתאם לכך – הצלחתו של פרט אחד מועילה לכלל כולו, וכישלונו של האחד יוצר חיסרון בכלל כולו. חז"ל מתבטאים כי "אין אדם נוגע במוכן לחברו… אפילו כמלא נימא" (יומא לח, ב). היינו, מצד המבט האמוני הצלחתו של אדם איננה באה על חשבון השני אלא מאת הבורא, המעניק לכל אחד את המגיע לו – ויצירת תרבות המטפחת תחרותיות (בכל התחומים) משדרת מטבע הדברים מסר הפוך מכך. ניתן לעיתים להשתמש במתודה התחרותית על מנת לאתגר את האדם, בבחינת 'קנאת סופרים תרבה חכמה'; אולם העצמת האקט התחרותי והתניית תחושת ההצלחה דווקא בניצחון על האחר – איננה דרך חינוכית ראויה.
(בשלח תשסט)