שנה מעוברת

הרב חגי לונדין
ר"מ בישיבת ההסדר חיפה

הסיבה 'הטכנית' בגינה מעברים שנה – היא עקב הפער בין פרק הזמן בו סובב כדור הארץ סביב השמש (כ365 יום) לבין פרק הזמן בו סובב הירח סביב כדור הארץ במהלך 12 חודשים (כ354 יום). מציאות זו גורמת לכך שבעוד שעונות השנה (התלויות בחמה) נותרות 'קבועות', הרי מועדי השנה (המתקדשים בהתאם ללבנה) 'צוברים פיגור'. כך עלול להיווצר מצב בו אחת לכמה שנים לא יחול חודש ניסן בתקופת האביב. הוספת חודש אדר ב' 'מצמצמת טווחים' ומביאה לכך ששתי המערכות תשארנה מתואמות.
מהו העיקרון הרוחני העומד מאחורי תקנת עיבור השנה?
שני יסודות קיימים בעבודת ד': הראשון הינו החמה, "המאור הגדול" (בראשית א, טז) – ההכרה הכללית, האובייקטיבית, של שם ד'; ההבנה העקרונית כי קיים אלוה, ישנו גודל שמימי-אינסופי העומד בשורש המציאות. היסוד השני בעבודת ד' הינו הלבנה, "המאור הקטן" (שם) – כלי הקיבול שקולט את אור החמה. הלבנה היא הביטוי לספיגה הסובייקטיבית שלנו; ההכרה כי התוכן האלוהי איננו שוכן בשמים לבדם אלא אף במימד הארצי: "ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).
הגמרא (חולין , ב) מלמדת כי במצב הראשוני, במציאות האידיאלית – היו שני המאורות בגודל זהה אולם 'קיטרגה הלבנה' ועל כן התמעטה. קרי, עוד לפני בריאת האדם כבר מתגלה פער מובנה בין שני המאורות. הרב קוק מכנה זאת (אורות, ישראל ותחיתו י) "הנמכת האידיאל העולמי במציאות… מה שהכשיר את החטא האנושי וכל הצרות הרבות הבאות ממנו". ישנה כאן קביעה עקרונית: המימד הארצי כיום, הינו מוגבל מיסודו, איננו יכול לקלוט באופן מלא את ההארה האלוהית.
אומות העולם "מונים לחמה" (סוכה כט, א), כלומר, משלימים עם המצב העקרוני בו אין השראת שכינה בארץ, מסתפקים בהכרת האלוהות הכללית, המרחפת, הנוגעת-לא נוגעת, באמונה חסרת הרלוונטיות לחיי היום-יום. עם ישראל לעומתם "מונה ללבנה" (שם), מקדש את הלבנה, מקדש את המציאות הארצית, האפורה והחדגונית על ידי עמל התורה ומצוותיה. "יהי רצון מלפניך… למלאות פגימת הלבנה ולא יהיה בה שום מיעוט.. כמו שהייתה קודם מיעוטה" (תפילת קידוש לבנה).
עם זאת, עם ישראל איננו מתעלם ממניין החמה כדוגמת המוסלמים המונים ללבנה ותו לא. מעבר לקידוש הלבנה קיים גם עיבור שנה. דהיינו, עם ישראל חותר למצב של תאום מלא בין אור הלבנה ואור החמה, בין המימד האנושי למימד האלוהי. מחד גיסא – איננו מסתפק באמונה אשר איננה מנהלת את החיים האנושיים, ומאידך גיסא – איננו משלים עם חולשותיה של המציאות הארצית. עיבור השנה הינו ה"זיווגא שלים דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא": "השתוות הרצון שמתגלה באומה בכללה, ביסוד נשמתה, עם התגלות הנטיה האלהית ביסוד ההויה בכללה" (אורות ישראל א, ט).
על כן, קיים הכרח כי חודש ניסן, החודש בו נולד עם ישראל, יופיע בתאום מושלם בין הלבנה לחמה. האביביות, ההתחדשות והפריחה הארצית – מוכרחות הן להופיע באחדות עם המוסר הישראלי. בהתאם לכך, אנו מוסיפים ומאדירים דווקא את החודש הקודם לניסן, את חודש אדר, חודש של עמל אדיר לקידוש החיים הארציים. בחודש אדר מקבל עם ישראל על עצמו את התורה שבעל פה, "הדור קיבלוה בימי אחשורוש" (שבת פח, א על פי שיחות הרצי"ה על פורים). על ידי התורה שבעל פה, העוסקת בקידוש פרטי החיים הארציים אנו מכשירים את הקרקע לחיים הישראליים של אחדות שמים וארץ. 'הזיווג בין כנסת ישראל לקודשא בריך הוא' בחודש אדר, מביא להתעברות וללידה של האידיאל השלם בחודש ניסן.
(פקודי תשסח)