הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)בפרשת השבוע אנו למדים על שמן המשחה הייחודי, שבאמצעותו קידוש את המשכן ואת כליו, וכן את הכהנים עובדי המשכן. השמן הועשר בחומרי בישום נאים, שמעניקים לו ארומה מלכותית וקדושה. בסוף מעשה שמן המשחה מופיע ציווי חמור (שמות ל, לא-לג):
"וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם. עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם. אִישׁ אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו".
איסור זה, לעשות שמן כדוגמת שמן המשחה, ובעיקר למשוח אדם זר בשמן זה, מוליד בעיה פרשנית קשה. שכן הכתוב מורה שלפחות אדם אחד, שאיננו כהן ולא בן כהן, נמשח בשמן זה (מלכים א פרק א, לח-מ):
"וַיֵּרֶד צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא וּבְנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע וְהַכְּרֵתִי וְהַפְּלֵתִי וַיַּרְכִּבוּ אֶת שְׁלֹמֹה עַל פִּרְדַּת הַמֶּלֶךְ דָּוִד וַיֹּלִכוּ אֹתוֹ עַל גִּחוֹן. וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (למקורו ההלכתי של דין זה ראה ירושלמי שקלים מט, ב).
אכן, נתקשו רבותינו כיצד הותרה משחתו של שלמה המלך בשמן המשחה, והלא הכתוב מזהיר מפורשות מפני משיחת זר. רש"י נתן לבעיה זו פתרון פשוט אך מוקשה, באומרו: "על זר – שאינו צורך כהונה ומלכות". כלומר, רש"י שינה את הגדרות הזרוּת כך שיהלמו גם את המלך, ולא רק את הכהנים. מיותר לציין עד כמה יש קושי בתשובה ממין זה, לנוכח העובדה שאנו יודעים שבאופן רגיל כאשר התורה מדברת על זר ביחס למקדש הכוונה היא כל מי שאיננו כהן. וראה שר' אברהם אבן עזרא הביא פולמוס זוט בסוגיה (בפירושו הארוך):
"טעם ואשר יתן ממנו על זר – שאינו ממשפחת אהרן. אמר הגאון, קבלה היתה ביד ישראל, שימשח דוד וזרעו משמן המשחה, לא מלכים אחרים. והוצרך לפרש ככה, בעבור שלקח צדוק משמן המשחה, שהיה באוהל מועד, ומשח בו את שלמה".
הפירוש שמביא ראב"ע בשם הגאון שונה במקצת מזה של רש"י, כי הוא איננו מדבר על צרכי מלוכה באופן כללי, אלא על כך שמסורת עתיקה התירה את משיחת דוד וזרעו גרידא, ולא כל מלך מישראל. אולם, מעיר ראב"ע, פירוש זה רחוק מהפשט, שמדבר בבירור על זר כעל מי שאיננו כהן. פירוש נוסף שמובא אצל ראב"ע מקורו בעולמו הפרשני של יפת בן עלי, הפרשן הקראי מ"אבלי ציון":
"ויפת אמר, כי על זר שלא מבני ישראל. ולא דבר נכונה, כי הנה והזר הקרב יומת (במדבר ג, י), ופירושו למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא (שם יז, ה)".
הזר, אם כן, הוא מי שאיננו יהודי. אולם, הקושי בפירוש זה על דרך הפשט עצום, כפי שמעיר בחדות ראב"ע עצמו, וממילא עמדתו של יפת, שביקש לקדם ערכים קראיים של קריאה פשטנית מדוקדקת בפסוקי התורה, אין לה על מה לסמוך.
עמדה פרשנית שלישית שמציג ראב"ע גורסת שיש להבחין בין שמן המשחה שעשה משה רבינו לשמני המשחה שנעשו בדורות מאוחרים יותר. לפי עמדה זו האיסור של הוצאה מהשמן לצרכים חיצוניים איננה נצחית, איננה מצווה לדורות, כי אם נאמרה רק על שמנו של משה. כעבור מאות רבות, בעת שביקשו למשוח את שלמה למלך, השתמשו כבר בשמן אחר, שנעשה הרבה אחרי פטירתו של משה רבינו ע"ה. גם עמדה זו נדחית עקרונית ע"י ראב"ע, שמסביר שמצוות ה' נצחיות הנה, ואין לקבל ציווי רק לדורו של משה, אלמלא שהכתוב אומר כן במפורש. לכן, מסיק ראב"ע, יש לסבור אחרת:
"ולפי דעתי כי כל המצות אמת הם לדורות ישראל, כמו שלא יעלו עולה רק במקום הנבחר. והנה גדעון (שופטים ו, כ-כד), ושמואל (ש"א ז, ט), גם אליהו בהר הכרמל (מ"א יח, כג) העלו עולות. והזכרתי גדעון בעבור שהעלה עולות ואיננו כהן. גם כן שמואל, כי לא יועיל אם היה מבני קרח. והנה הכל הוראת שעה. גם ככה נוכל לומר בדברי שלמה, כי על הוראת שעה ביד נתן הנביא או גד נמשח בשמן המשחה".
תשובתו של ראב"ע היא שאכן אין היתר עקרוני למשוח מלך, אפילו יהא זה מלך ממלכי בית דוד. בשל הנסיבות המיוחדות של המלכתו של שלמה המלך (ובעיקר הערעור על מנהיגותו מצד אחיו אדוניהו) היה צורך לבטא את העוצמה של השראת השכינה על מלכותו של שלמה. נתן הנביא הורה לצדוק הכהן, מכח נבואתו, להשתמש באופן חריג וחד-פעמי בשמן המשחה, שימוש שאיננו עולה בקנה אחד עם הקריטריונים ההלכתיים לשימוש בשמן זה. הוראת השעה מפי הנביא הכריעה, וממילא אין טעם לחפש מקור להיתר זה, כי אין היתר. מדובר בציווי א-להי אל הנביא, לשם העצמת מלכות שלמה.
רמב"ן לא קיבל את תשובתו של ראב"ע, והעניק לנו אגב ביקורתו אמירה עקרונית ורבת משמעות:
"ואמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי", למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו "לדורותיכם", ולא ינתן על זר שאיננו לי. ולכן ימשחו בו המלכים והכהנים הגדולים, כי שניהם משיחי ה'. וכתוב (תהלים פט כא) מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו, בשמן שהוא משחת קדש לי".
רמב"ן מלמדנו, בדומה לשיטת רש"י, שהמלך אכן איננו זר. אולם, אם יבוא השואל וישאל כיצד זה דווקא בדיני משיחה אנו מבחינים בין זר רגיל, שאיננו כהן, לזר שאיננו מלך וכהן, נענה לו שהכתוב כאן הרחיב את גבולות היריעה של הדיון, וקבע שהמשיחה תהיה למשיח ה'. מי שנכלל בתורת משיח איננו רק הכהן, כי אם גם זה שהקב"ה סמך את ידיו עליו והעניק לו שפע למען עמו ישראל. מלכי ישראל הם בתורת משיח ה', כך צריך להתייחס אליהם, ולכן יש למושחם.
(כי תשא תשעא)
