מערכת שבתוןד"ר בנימין שמואלי, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר-אילן
מהו החטא הגדול ביותר של עם ישראל במדבר, ואולי בכל ההיסטוריה שלו? רבים יאמרו: חטא העגל, אלא מה. אולם רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מלמד אותנו שיעור חשוב, הנכון לכל תקופה. חטא העגל מהווה נקודת מפתח קריטית בספר הכוזרי, ובכלל בעולם האמונה והתשובה.
מלך הכוזרי היה זהיר מאוד בדת הכוזרים. הוא עצמו היה משמש בהיכל הקודש והקריב קרבנות בלב שלם מדי יום ביומו. אך לילה-לילה נשנה אליו בחלומו מלאך, שאמר לו: "כוונתך רצויה בעיניה האלו-ה אך מעשיך אינם רצויים", מה שהביאוֹ לחקור בדבר האמונות והדעות. הוא אינו קורא ליהודי עקב המצב השפל של עמו בעולם.
הוא קורא לפילוסוף – שיא השלמות והחכמה. הפילוסוף טוען שהא-לוהים מרומם מעל ידיעת הפרטים, הוא אינו מכיר בני-אדם ואינו יודע כוונותיהם ומעשיהם. הכוזרי אינו יכול לקבל את דבריו, שכן האלו-ה דווקא מכיר אותו היטב – הוא מבקרו מדי לילה על כוונתו הרצויה ומעשיו הלא רצויים – אותם פרטים, שכנראה שיש להם חשיבות. "אם תרצה, בדה לך דת", אומר לו הפילוסוף. "זה בדיוק מה שעשיתי", חושב הכוזרי, "כל רצוני להפיק רצון מהאלו-ה, ובכל זאת הלא הוגד לי כי מעשי אינו רצוי". הוא ממשיך במחקרו.
הוא קורא לנוצרי, המתפאר בניצחונות של הנוצרים בעולם ובכיבושיהם הרבים. אך אלה אינם מרשימים את המלך. גם ה"שילוש הקדוש" אינו נראה הגיוני בעיניו. הוא אומר לנוצרי שאילו היה חווה התגלויות במראה עיניים ובניסיון אישי, אולי היה יכול לקבל את הנצרות, והיה מחפש תחבולות לעקיפת חוסר ההיגיון שבה.
המלך קורא למוסלמי, המתפאר בקוראן שלא ייתכן שאדם כתב אותו, והמבטל את כל הדתות הקודמות. הכוזרי אינו משתכנע – הוא מחפש עובדות ומופתים שנעשו להמונים ויכולים להביא אדם לכדי אמונה. המוסלמי מצביע על מופתים המוניים שנעשו דווקא ל…עם ישראל.
בצר לו קורא המלך ליהודי – ה"חבר", ושואל, בין היתר, כיצד קמה דת ישראל וכיצד נתפשטה ונתקבלה. החבר משיב לו, ובין היתר מדבר על סגולת עם ישראל. כאן אומר לו המלך: "השמר לך לבל תפליג בסיפור שבחיה של אומתך ולבל תסיח דעתך מן הדבר הנודע ברבים, דבר המרותם את אלהיהם… שמע שמעתי כי בעצם הימים ההם עשו להם עגל ויעבדו לו ולא לאלו-ה".
החבר מתמודד עם סוגיית חטא העגל בכמה אופנים. הוא מסביר שהיה מדובר רק בחלק מועט מהעם. הוא מוסיף שהעמים באותה תקופה היו מסוגלים לעבוד רק לעניינים מוחשיים, ואף עם ישראל הכיר דברים מוחשיים כגון עמוד הענן ועמוד האש, והובטח לו שמשה יֵרד מההר עם משהו מוחשי. אמנם היה כאן חטא, מודה החבר, אך גם לחוטאים יש סגולה. כאן מזדקף המלך – החוטא במעשיו הלא רצויים – בכיסאו, משום שכאן, דומני, נקודת המפתח בסיפור, ואולי נקודת מפתח לגבי האמונה והתשובה ובכלל. מדוע?
לצורך התשובה אמשיל משל. הקהל קונה כרטיסים להצגה ומתיישב בסבלנות במקומו. אך השחקן הראשי אינו מגיע. הקהל גם לא מקבל את הפרס הגדול – המוחשי – שהובטח לו. כך ארבעים יום ולילה. אפשר להבין שהשחקן, שלא לקח עמו צידה, מת. מה יעשה קהל נורמאלי? ידרוש את הכסף? יפגין? ינסה ללכת לבדו לארץ ישראל? יחזור מצרימה? הפלא ופלא – חלק מהקהל מחליט לעלות על הבמה ולהציג בעצמו! זו הצגה של גדולים, הרוצים מאוד לעבוד את מי שהוציאם ממצרים ומחפשים אמצעי מוחשי לשם כך. אמת, הרוב שהאמין ולא התייאש הייתה בו גדוּלה רבה; אך גם המיעוט, שהשתדל "השתדלות יתר", עשה זאת דווקא מתוך גדוּלה. זו נקודת המפתח: מצבו של מלך הכוזרים מקביל לזה של החוטאים בחטא העגל. כמוהם, גם הוא גדול, גם הוא שואף, גם כוונתו טהורה, אולם, כמו מעשה העגל, גם העבודה וההקרבה שלו אינן רצויות.
ניתן ללמוד מכך שני דברים השלובים זה בזה. האחד, הינו הצורך ללמד זכות גם על אדם העושה מעשה רע, שלעתים נובע דווקא מגדולתו. גם הראי"ה קוק מסביר, במאמר "הדור", שהחוצפה והמרידה של הצעירים במחנכים, שביטוייה כמובן שליליים, נובעת דווקא מגדלוּת – מאיבוד הדרך ומרצון להשקיע, המתועל לאפיקים שגויים. הדבר האחר, הוא תיאור הדרך הנכונה לפנות לאדם במצוקה. לא תמיד אדם מחפש, בצר לו, את ההסברים השכליים, אלא דווקא הבנה והזדהות עם כאבו. החבר חיבר בין מצבו של המלך לעם ישראל בחטא העגל. אין ספק שמעשיו הלא רצויים מהווים חטא, אך כוונתו הרצויה מראה על גדלותו. יש לסייע לו לתעל את האנרגיה, הרצון וההתלהבות לאפיקים הנכונים. בניגוד לגזר-דין המוות של אותו חלק בעם שחטא בעגל, למלך יש עדיין תקווה. ובחלומו, הפעם, מְכָוֵון המלאך את המלך כיצד לעשות את המעשה הרצוי. המלך מתגייר, במערה בפני יהודים, וסוחף עמו בהדרגתיות את עם הכוזרי כולו. עכשיו גם כוונתו רצויה וגם מעשיו רצויים. האדם הגדול התנער מחטא העגל האישי שלו.
(כי תשא תשעא)
